פרק 2 בסדרת הנשמות של איצקוביץ.
שמוליק הוא חבר טוב. חבר כזה שאתה לא יודע להגדיר מאיפה החברות איתו החלה, ובכל זאת הוא תמיד שם.
החורף החל לנשב, והבנתי שאלו הימים האחרונים שאפשר לצאת לים, להרגיש את סערת הגלים. רגע לפני שהם נכנעים לקור שהחורף מביא בכנפיו.
קבעתי עם שמוליק לעשר בלילה באיצקוביץ', לאחר התפילה והתארגנות אצל שליימלה, התחלנו בנסיעה לכיוון חוף שרתון, הנסיעה הייתה רגילה ומלאת עשן סיגריות ומוזיקה של צעירים שבאים לטרוף את העולם....
נכנסנו למים, הקרירים משהו, בכל זאת החורף דופק בדלתות, שחינו ופטפטנו, ואז, בשעה ההולכת ומתאחרת, התחלנו לשמוע קבוצה של אנשים שרים איזה ניגון לא ידוע, הייתה בשירה דבקות שאני מעולם לא הכרתי, משהו אחר, אבל שמוליק... מהצד זה היה נראה לי לרגע שהוא זימזם יחד איתם את השיר הלא מוכר.
יצאנו מהמים והתנגבנו, התקרבנו לקבוצה המזמרת, ואז ראיתי את התמהיל המוזר ביותר של האנשים שאפשר... חבדניק עם ליטאי וחילוני עם קוקו ענק ועוד כמה על זה הדרך... וכולם, בדבקות פלאית שרים בעוצמה את הניגון הלא מוכר.
ושמוליק, שמוליק ידידי היקר חיבק שם כמה מהחברה, -זה היה נראה שהוא מכיר אותם מימים ימימה- והתיישב והחל לשיר איתם באותה דבקות את הניגון.
אני סך הכל די נהניתי מהאירוע שנגע בלב, אך הייתי מלא סקרנות על ההיכרות המפתיעה בין שמוליק לחבורה הקדושה הזו...
לאחר שהוא נפרד מהחבורה בחיבוקים וכל מיני מסרים של מוטיבציה מוזרים, נסענו חזרה לכיוון בני ברק, השעה הייתה מאוחרת, ושתיקה רועמת מילאה את האוטו... אבל שמוליק הפר במהירות את השקט והחל לשפוך.
" זוכר שנסעתי ללמוד חצי שנה בחו"ל? אז זהו. שלא. לא הייתי בחו"ל..הייתי בחווה בצפון..."
זה היה הלם מוחלט עבורי. שמוליק ביום אחד דיבר על מעבר לישיבה בחו"ל ויום למחרת ארז את הדברים ונעלם, הצעד החריג והבהילות כבר אז עוררו תמיהה, ועכשיו חווה בצפון בכלל?! אני הייתי מבולבל לחלוטין, אבל הבלבול לא עצר את שטף הדברים של שמוליק.
"כתקופה לפני ש'נסעתי לחו"ל' עברתי משבר קשה. איבדתי טעם ביומיום הסיזיפי, בשגרה ששבה על עצמה, ויחד עם חבר נוסף חיפשתי ריגוש קל ומהיר. והשתייה החריפה הפכה לחלק מחיי.
עד מהרה הכמויות גברו, וחוסר השליטה היה נוראי, הרגשתי לא טוב כבר, אך חזרתי לטיפה כל לילה... כל לילה. ועד שלא התעלפתי ופוניתי לבית חולים בליל שבת בבית הוריי לא הבנתי כמה המצב חמור.
לאחר שיצאתי מבית החולים, חיפשתי עזרה, ובעצה עם מומחים הלכתי למכון גמילה בצפון, זו הייתה תקופה קשה מאוד, אך המקום היה מחבק ומכיל, והאהבה בין האנשים גרמה לי להעביר את התקופה הזו איכשהוא.
אך האור האמיתי שהיה שם לי ולאנשים בחווה, זה יהודי אחד. שהיה בקיא בתורות חבד וברסלב וקרליבך והרב קוק, והיה בעל נפש מיוחדת מאוד.
בכל שהותו בחווה, עסוק היה כל הזמן בלעודד ולעזור לכולם. הוא היה צדיק גדול, אך גם אותו, משברי הנפש והמורכבויות שבחייו הביאו אותו להתמכרות הארורה.
כמעט כל ערב הוא ישב עם כולם והרים לכולם את מצב הרוח, בעיקר כשהיה מוציא את הגיטרה ושר... זה היה כל כך מהלב....
בלילה שלפני פרידתו מהחווה, לאחר שהיה נקי מהאלכוהול תקופה, אסף את כולנו ואמר: "לאחר שנפלתי וקמתי ונפלתי וקמתי ושוב ושוב אני מבין שנועדתי ליפול ולקום וליפול ולקום וליפול ולקום, כמו מעגל אינסופי. ואני רוצה להעניק לכם במתנה ניגון שהלחנתי שנקרא 'ניגון השבר והתקומה' ".
וככה זה היה הניגון. בדיוק כמו שהוא אמר. הניגון היה בנוי בשבר מוזיקלי בתחילתו ותקומה לאחר מכן... זה היה ניגון כל כך יפה... כולם נסחפו ושרו יחד איתו, הבכיות שם היו בשמיים, היה ערב בלתי נשכח ומלא בכוח להתמודדויות שיבואו בהמשך עבור כולם...
מאז שעזבתי שם את החווה, "בוגרי המקום" נפגשים מידי פעם להתחזק אחד מהשני והיום היה אחד מהמפגשים הללו...
כבר המון זמן רציתי לשתף אותך במה שעבר עליי, לא ידעתי איך לעשות את זה... וחשבתי שאולי דרך ניגון 'השבר והתקומה' הדברים יובנו יותר...
***
לפתע שמוליק היה נראה לי באור אחר, חשבתי לעצמי איך בן אדם סוחב התמודדות עמוק בבטן ובסוף זה התפוצץ כמו סיר לחץ, וכמה הוא גיבור על כך שהוא נלחם בזה והצליח.
לאחר חיבוק וביצוע משותף לניגון של שנינו נפרדנו לשלום ברחוב הרב שך, ואני שנכנסתי לתפילת נץ באיצקוביץ מלא בהרהורים, התקשיתי להתרכז, הניגון פשוט לא יצא לי מהראש. ניגון על שבר ותקומה.
פרק 1 בסדרת הנשמות של איצקוביץ'.
בערב רגוע זה של סוף בין הזמנים של סוכות באתי בשעה מאוחרת לאיצקוביץ, נתתי איזו טעימה אצל שליימלה ונכנסתי לתפילת ערבית.
כהרגלו בשעות אלו מימים ימימה ישב דוד בין המבואות, מנסה לאסוף עוד גרוש, או סתם מישהו שיקשיב למה שנשמה אומלללה כמוהו יש למכור.
כרגיל, הוא ניסה גם להציק לי ולשתף אותי בשברון לבו, ואני שהייתי עייף ודשן מהטעימה בקיוסק התעלמתי.
התפללתי סיימתי יצאתי ושכחתי מהאירוע של אתמול.
אבל.. למחרת בשעה מאוחרת הבטן קירקרה ונזכרה שעדיין לא שמתי מאחוריי את תפילת מעריב, והחלטתי לשחזר את ליל האמש.
ושוב. דוד... מציק כהרגלו.. אך פניו לא כתמול שלשום, מהרגע שנכנסתי לטריטוריה שלו הוא צעק לעברי בעוז: " מה אתה חושב לעצמך?! אין לי נשמה לדעתך?!" ואז הוא החל לבכות... ואני... אנא אני בא.
לא הבנתי מה נחת עליי, פרצופי האנשים שמסביב עוררו בי אי נוחות, ואני בצעדים מהוססים ניגשתי אליו, וניסיתי להרגיע אותו. ללא הצלחה אפשר לומר.
לאחר כמה רגעים דוד אמר לי: "לך תתפלל מעריב בחורצ'יק ואחרי זה נצא לטיול קטן'.
לא ידעתי מה אני יותר. מפוחד או מופתע, אבל התפללתי מעריב במהירות.. וניגשתי אליו.
לאחר טקס של 10 דקות של אריזת מטלטליו האינסופיים של דוד, יצאנו לרחוב, הוא כבר העה שקט למדי מאנשים, אך עדיין היה פעיל.
עלינו למעלה לכיוון רחוב הרב קוטלר... והוא עם כל החפצים שלו ממשיך להוליך אותי עוד ועוד כלפי בני ברק של מעלה עד שהגענו לגן לא כל כך מוכר. גן הבנים שמו.
באמצע הגן מוצבת אנדרטה עצומה של שמות. שמות החיילים שמתו יל קידוש ה' ומכיוון שהם בניה של העיר בני ברק העירייה הנציחה אותם שם. על גבי האנדרטה.
דוד לקח אותי לשלט וסימן לי על אחד השמות. "זה בני" שנהרג עבור המדינה הזו. שמותי היה עדיף ממותו, שנלקח בטרם עת".
"הוא הסיבה. שאני יושב ומקבץ נדבות, אמו הלכה בטרם עת משברון לב, ואני נותרתי לבדי שבור... בלי יכולת להרים את עצמי"....
"ואנשים במקום להבין אותי, לזרוק מילה ששוה יותר מאגורה שזורקים, ממשיכים הלאה, אני מפריע להם בדרך לחובה היומית של תפילה... איך מבקשים חסד ורחמים מאלוקים בזמן שאינם מוכנים לתת כזה מעצמם?!"
ואני... אני בוכה... בכיתי איתו על בנו... ובכיתי על ההתעלמות שהייתה מנת חלקו של דוד, ובכיתי על עצמי שאיבדתי לחלוחית רגישות אנושית...
"תזכור להיות עם עיניים פקוחות לסביבה, זה יכול להיות ההבדל בין חיים למוות".
מאותו לילה אני ודוד בקשר לא רע... והמילה "התעלמות" די נעלמה מהלקסיקון שלי
