חזרתי הביתה מעורער כולי וזמזמתי לעצמי ברגש "אז אגמור בשיר מזמור".
Читать полностью…
הזקן והפסנתר מהתחנה המרכזית.
התחנה המרכזית בירושלים. אין כמעט יהודי שגר בארץ ישראל שלא היה שם לפחות פעם אחת בחייו, בליל של חנויות, ריחות ואנשים. אנשים מכל מגוון הקשת האפשרית.
אפשר לומר שהתחנה המרכזית היא מעין תמונת מצב על המצב שלנו בארץ ישראל, חילונים, דתיים, חרדים, חסידים וליטאים, כולם צועדים ביחד באינטנסיביות, כן. אלו החיים לא מפסיקים לצעוד.
מכיוון שאני גר בירושלים, יוצא לי לעבור הרבה בתחנה המרכזית, כשהתחלתי לעבור שם לא שמתי לב יותר מידי לפרטים של כל התופעות הנורמליות יותר והנורמליות פחות שמתחוללות שם, אבל פעם אחת שהייתי צריך להיכנס לחנות שממוקמת בתחנה שמתי לב לדבר מעניין.
מימין לרכבת הקלה מונח פסנתר כנף ענקי שכל מי שמעוניין יכול לשבת ולנגן שם, לרוב הוא ריק כי מי ירגיש בנוח לשבת שם ולנגן כשכל העולם ואשתו חולפים לידך, אך ישנם אנשים שבכל זאת מרגישים מספיק בנוח לנגן.
אחד מהאנשים שצדו את עיני במיוחד היה יהודי זקן, זקנו הלבן והארוך היה משהו שאי אפשר היה להתעלם ממנו, לצד בגדים לא קלאסיים בעליל לפי כל צורת אופנה אפשרית, אך אי אפשר היה לקחת ממנו את השליטה המוחלטת על הנגינה בפסנתר, גם איש פשוט שלא מבין יותר מידי במוזיקה היה רואה עד כמה איש זה הוא פנומן לא רגיל.
כמעט כל מי שעבר שם נעצר לכמה דקות כדי לשמוע את נגינתו המופלאה, היה מתפעם וממשיך הלאה אל שגרת יומו, וכך גם אני.
הימים ימי חנוכה, לצד הקור הירושלמי השורר בחוץ, אנשים ממהרים לקנות שמן ופתילות, להתחמם מהאור הרוחני שמעניקות הנרות - ניצחון היהדות על החושך והקור שמתגוררים דרך קבע בעולם.
השבוע שוב נצרכתי לחנות ההיא שבתחנה המרכזית, כשסיימתי את ענייני שם עברתי שוב על יד הפסנתר, והנה שוב מיודענו מנגן, אך הפעם היה משהו שונה.
עיניו היו עצומות, וכל כולו בלהט מנגן על הקלידים, נעצרתי להקשיב, זה היה מנגינה שלא שמעתי בחיי, ניגון כיסופים מרטיט לב, זו הייתה חוויה שלא חשתי המון זמן.
אך לכל שיר יש סוף, והסוף הגיע, אך אני נותרתי נטוע במקום בלי יכולת לזוז, לאחר שזה כבר התחיל להיות מביך, לקחתי את הרגליים והלכתי, אך הניגון, או הניגון – לא יצא לי מהראש.
לא הצלחתי להתאפק ופשוט חזרתי לשם, יום אחרי יום, כל ימי החנוכה לשמוע את הניגון המופלא הזה, כל פעם נהניתי כשהוא התחיל לנגן והצטערתי שהוא סיים, מה שתפס את תשומת ליבי הייתה שכל פעם שהוא ניגן את הניגון הזה הוא היה בלהט כזה, שלא היה בשום ניגון אחר שהוא ניגן שם.
וכך חלפו להם ימי החנוכה, וביום למחרת החנוכה הזקן כבר לא ניגן יותר אתו אותו ניגון, ואני, אני כבר לא יכולתי להתאפק בשלב זה רציתי לדעת יותר על הניגון הזה, ניגשתי אליו ושאלתי, "למה אינך מנגן יותר את הניגון שניגנת בכל שמונת ימי החנוכה?!"
הוא הרים את ראשו מהפסנתר והביט בי במבט חודר, "הניגון הזה קדוש! מנגנים אותו אך ורק בחנוכה! ניגון כזה שעבר כל כך הרבה לא ראוי שננגן אותו בזמן אחר!".
"למה הניגון הזה כל כך קדוש ומיוחד?!" שאלתי. הזקן הפטיר אנחה ואמר, "בשביל לדעת אתה צריך לשבת הרבה זמן ולהקשיב, האם יש לך כוח?! אני כמובן הנהנתי בחיוב, והזקן קם מהפסנתר ולקח אותי לאיזו פינה שקטה, וכך הוא התחיל את סיפורו.
***
שמי דוד, נולדתי בברלין כעשר שנים לפני תחילת מלחמת העולם השנייה, היינו משפחה מתבוללת שחיה היטב את מנעמי החברה הגרמנית, אבי היה בנקאי עשיר ולא חסר לנו כלום, הורי היו אנשים שאפתניים שחלמו רק על הצלחה, ומהרגע שנולדתי הם בדקו מהו הכישרון הייחודי לי, ואכן לא אכזבתי בגיל שלש התברר שאני לא פחות מגאון מוזיקלי, היה לי כישרון טבעי לנגינה והורי כמובן השקיעו ממיטב כספם בכדי שאני ימצה את הפוטנציאל שלי.
בגיל חמש כבר התחלתי להופיע באירועים קטנים, באחד האירועים גילה אותי אמרגן גרמני ומפה הדרך להצלחה הייתה קצרה.
הייתי ילד הפלא של ברלין, נכתב עליי בעיתונים, וכרטיסים להופעות שלי אזלו מיד לאחר שהם יצאו למכירה, על פניו מכאן זה היה רק אמור לנסוק, אך כבר המצב בגרמניה התחיל להידרדר, היטלר כבר היה בשלטון והיהודים נדחקו לפינה, להוריי היה ברור שאנחנו בטוחים, לא היה לנו שום סממן יהודי והיינו מנותקים לחלוטין מהדת, או, כמה שהם טעו.
בתחילה גורשנו לפולין, עברנו את כל זוועות גטו וורשא, להוריי זה היה קשה מידי החיים בגטו, הם שהיו כל כך עשירים לא יכלו להתמודד עם הרעב והדוחק שהיו שם, אמי מתה כבר בשנה הראשונה שלנו בגטו.
אני ואבי הגענו יחד לאושוויץ, אני שהייתי אמנם צעיר אבל נראיתי חזק וחסון נשלחתי ימינה, ואבי שהיה איש ענוג ומפונק נשלח שמאלה באדיבותו של ד"ר יוזף מנגלה ימ"ש, זו הפעם האחרונה שראיתי מישהו ממשפחתי.
אין מילים שיצליחו לתאר את הצער הכאב והסבל שעבר עלינו באושוויץ, אי שלא היה לי כלום בחיים לא מצאתי שום טעם להמשיך, רק שלא הייתי מספיק אמיץ לסיים את חיי בידיי....
לישראל.
כשהיא הודיעה לסוכנים שלה על כך שהיא נוטשת הכל, הם נפנפו לעברה בחוזים שהיא קשורה אליהם ואיימו בתביעה נגדה, אך עלתה על מטוס ובאה לכאן.
פה היא עברה את תהליך הגיור וחיפשה עבודה ודרך להתמסד, בזמן שניסץה להשיג שלווה, הסוכנים הזריזים מעבר לים הגישו תביעה כאן נגדה.
היא שיתפה אותי לאורך כל התהליכים, בית המשפט פסק כנגדה, אך הייתה לה אופציה לשלם סכום כסף אסטרונומי שלא היה בידה כלל או לחזור לארה"ב ולסיים את ההתחייבויות שהיו לה לחברה שלקחה אותה תחת חסותה.
לחזור לחו"ל משמעותו הייתה לחזור לקריירה שלה הקודמת כזמרת, והיא הייתה כבר יהודייה כשירה, "לעולם לא אחזור לשחר יותר" אמרה לעורך דינה.
"לא נותר לך אלא לאסוף צדקה. את אצל החרדים. תאספי שם כסף ואולי תצליחי לעמוד בתשלומים שפרסו לך" ענה לה עורך הדין.
היא לקחה את הדברים כפשוטם. אני ניסיתי למנוע אותה מלעשות את זה, אך היא אמרה.לי בתוקף שהיא תעשה כל מה שאפשר בשביל לא לחזור לחו"ל.
וכך היא נחתה למרכז בני ברק. בכניסה לאיצקוביץ, בימים הראשונים היא ניסתה לאסוף כסף, אך בגלל ביישנותה ועמידתה בפינה בקושי גייסה שקלים בודדים.
היא הייתה מיואשת, ואז גמלה בליבה ההחלטה שהיא תגייס את הכסף ויהי מה, ולצורך כך היא תעשה דברים שימשכו תשומת לב, שוב ביקשתי ממנה שלא תעשה זאת, נסיתי לפנות לקרנות צדקה שיעזרו אבל היו כנראה פניות תכופות יותר...
מאז שהיא התעטפה כולה, ועשתה תנועות מוזרות הכנסותיה עלו פלאים. שמו לב אליה וישראל רחמנים בני רחמנים פתחו את הכיס, וכך היא הצליחה לעמוד בתשלומים הגבוהים שהיא נאלצה לשלם מידי חודש.
בעיניי זה היה נורא, אך היא הייתה מאושרת כל רגע שהיא הצליחה שלא לחזור לחו"ל.
ואז היא החלה להתלונן שמבקשים ממנה לעזוב כל מיני אנשים. היא בקושי הבינה עברית, לבסוף התברר לה שהיא מפריעה ל"צביון של המקום"....
היא אפילו לא הצליחה להבין מה היא מפריעה למישהו, ופחד נושיה מחו"ל גרמו לה להמשיך על אף ההצקות.
עד שאיזו קבוצה עקבה אחריה וגילתה איכשהוא מי נמצא מאחורי הבגדים העוטפים דאגו להזמין לה תקשורת שתספר את סיפורה של הזמרת המפורסמת שאוספת צדקה בבני ברק...
כשבאו לראיין אותה היא ברחה אליי בבהלה. הטראומה מהתקשורת בארה"ב חזרה אליה שוב. והפעם הבושות היו נוראיות, הסיפור התפרסם גם מעבר לים, והיא הסתגרה פה בבושה נוראית ומאז הפסיקה לאסוף כסף.
ניסיתי לעודד אותה שהכל יהיה בסדר, אך היא נשברה לחלוטין. היא שהתגיירה לא הצליחה להבין למה יהודים מתנהגים אליה ככה כשהיא לא עשתה כל רע.
לאחר זמן קצר היא קיבלה מכתבים נוספים על אי עמידתה בתשלום, היא הייתה במצב שבור לחלוטין ללא יכולת להתמודד וחזרה לחו"ל".
"מי יודע מה קורה איתה היום.." ספקה כפיים בעלת הדירה בסוף הסיפור.
"חבל שלא מנעתם מהאנשים באיצקוביץ מלהציק לה. אולי היא הייתה עוד איתנו פה בישראל, ולא עושה דברים בחו"ל שהיא לא רוצה יותר לעשות" אמרה בהאשמה.
יצאנו משם בלב כבד. מטולטלים מהיחס הנוראי שהייתה מנת חלקה של הגיורת הצדקת.
כעסתי על עצמי ששתקתי ולא אמרתי מילה למציקים, הרגשתי שבשתיקתי הייתי שותף לפשע, והחלטתי ליידע את החבורה בהשלכות מעשיהם, ואולי שינסו לתפוס יוזמה כדי לנסות אולי לאתר אותה ולעזור לה.
***
הייתי רוצה לומר שהיה סוף טוב לסיפור הזה. שהקבוצה המציקה חזרה בה וסידרנו הכל. אבל לא. הגיורת, נעלמו עקבותיה.
והקבוצה? הקבוצה עמדה על דעתה שהם עשו מה שצריך לעשות, ש"אי אפשר שהילדים הרכים יראו מחזות מוזרים כאלו שנעשים על ידי גויה". אמרו בתוקף.
ואני? כשראיתי שכלום לא יועיל מול החשיבה המעוותת הזו לקחתי על עצמי שוב... שתיקה.
מאיתנו, הוא חשב לעשות כסף קל עלינו אבל בסוף הוא תקוע איתנו.
כל הזעם התסכול והכאב שיכולים לעבור עלינו עבר בשיא העוצמה, לילה שלם עבר שאנחנו יושבים בחושך מבועתים וחסרי כל תוכנית.
בבוקר למחרת חיטטתי בתיקי כדי למצוא איזה מזהו לאכול, ונתקלתי בתהילים שקיבלתי מהשליח החבד"י, דפדפתי באקראי ועיניי נפלו על פרק קצר -
"מִזְמוֹר לְתוֹדָה: הָרִיעוּ לַיהוָה, כָּל-הָאָרֶץ.
עִבְדוּ אֶת-יְהוָה בְּשִׂמְחָה; בֹּאוּ לְפָנָיו, בִּרְנָנָה.
דְּעוּ-- כִּי יְהוָה, הוּא אֱלֹהִים".
אינני יודע אך באותם רגעים כה קשים פתאום חשבתי על אלוקים כוח עליון שאפשר לסמוך עליו בשעת צרה...
המצב היה קשה היינו צמאים ואמרתי לחברים שלי את הפרק הזה. הם לא הבינו מה אני רוצה מהם, אבל ביקשתי מהם לשיר איתי איזה שיר שמח.
הם היו בטוחים שאיבדתי את שפיותי לחלוטין, אבל היה להם קר ומשעמם והתחלנו לשיר, לאחר כמה זמן קמנו והתחלנו לרקוד ולצעוק, כל שיר שמח שאי פעם שמענו שרנו אותו בשאגות נוראיות, בצד ישב המדריך התאילנדי שהיה בטוח שאנחנו שדים או משהו, אבל הרמאי לא היה ראוי ליחס כלל.
כך שרנו במשך כמה שעות עד שהגיעו מקומיים מכפר שהיה סמוך לאיפה שהיינו וחילצו אותנו משם. התברר ששאגותינו הפריעה להם לשינה...
חזרתי לישראל, אך חזרתי שונה. זה היה כה מוחשי. בגלל שהרעתי בשמחה לכן ידעתי שיש אלוקים כמו בפרק בתהילים...
לקח תהליך ארוך, אך בסוף חזרתי בתשובה, והחלטתי שיותר לא אדאג יותר ואסמוך על הקדוש ברוך הוא שאם אעבוד אותו בשמחה הוא ידאג לי כמו שדאג בתאילנד.
לא תמיד זה היה קל, אך ההרגל נעשה טבע בסוף והפכתי לאדם אופטמי, וככה, לאחר שנישאתי השרשתי אצלי בבית, אני ואשתי דאגנו שתהיה תמיד אווירה חיובית בבית.
פעם בשנה ביום שנמצאנו בתאילנד הייתי מספר לילדים את סיפור ההצלה ומבקש מהם להיות תמיד שמחים ואופטימיים.
"בלי שמחה לא שווה הכל" חזרתי ושיננתי להם.
כשבני חלה במחלה הארורה זה העמיד במבחן את כל מה שהפכתי לחלק ממני, לא הייתי מסוגל יותר לשמוח, נעדרתי מהעבודה במשך תקופה ונשארתי בצמוד אליו מדוכדך.
אבל הוא... הוא כבר התחנך היטב ודרש ממני להיות אופטימי ושמח בשבילו, ובשבילו... לא יכולתי להיות עצוב...
חזרתי לעבודה כמה שאפשר, מצבו מידי פעם השתפר אך הסוף היה רחוק מהאופטימיות שנדרשה ממני, המחלה ניצחה אותו בגדול.
בלוויה ידעתי שחיי תמו, בני בכורי הלך, ועל אף צידוק הדין שעשיתי הרגשתי שטוב מותי מחיי. אופטימיות ושמחה? אין דבר כזה בכלל.
בלילה שלאחר הלוויה נכנסתי לחדרו והצצתי במגירות המסודרות... במגירה העליונה היה פתק קטן. "לאבא" היה כתוב שם, בפנים הוא כתב ביד חלשה:
"אבא האהוב שלי.
כל חיי לימדת אותי ואת כל המשפחה להיות שמחים ואופטימיים כי בלי זה אין כלום, לא תמיד זה היה קל לנו, אבל היה כיף לחיות בבית שמח, אבא. אני מתחנן לפניך. תמשיך להיות שמח גם אחרי שאני לא... כל המשפחה צריכה את זה. תחשוב שאני כמו תאילנד... אין ברירה אלא לשמוח."
הוא היה חלש מלחתום את שמו... אבל מה שהוא כתב חדר לליבי... והבנתי שחינוך טוב זה כשאתה מתחנך ממנו בעצמך... חינכתי את בני לשמחה והתחנכתי העצמי על ידו.
יצאתי מהחדר והחלטתי שבשבילו אמשיך לחיות בשמחה. וזה השתלם לי. הצלחתי להמשיך הלאה. לעבור יחד עם המשפחה את הימים הקשים באיזו מעטפת של נחמה ואופטימיות".
חיפשתי טישו לנגב את הפנים. הסיפור של אדיר היה מטלטל. יותר מכך היה מטלטל לשמוע את המסקנות הכה חיוביות שהוא ובנו ז"ל הסיקו מהסיפור.
"עכשיו אתה מבין למה אני חייב לשמור על שמחה ואופטימיות?!" אמר לי אדיר בעיניים מאירות, והלך לדרכו תוך כדי שהוא מפזם לעצמו "עבדו את ה' בשמחה".
***
הזמן עובר והדברים נכנסים ללב, גם אני למדתי. גם אני מפזם לי מדי פעם "עבדו את ה' בשמחה" ומשתדל להתכוון לזה.
ככל שהמשכתי לקבל אברכים הסכומים שגייסתי הפכו רחוקים מלהספיק. אבל אני האמנתי שעוד נסיעה ועוד נסיעה תושיע אותי.
אבל המעגל הפך מסוכן יותר ויותר, גיוסי הכספים לא צמחו, ולפתע מצאתי את עצמי חותם לבנק על משכון הבית שלי... מגלגל חובות בסכומים שאפילו לא חלמתי אי פעם שאכיר.
הגיעו מים עד נפש... סגרתי את הכולל בחוסר ברירה. אך החובות לא פסקו וחתונות הילדים לא הותירו ברירה אלא כמעט לגור באופן קבוע בארה"ב.
האמת? שזה לא בסדר אני אמנם אוסף כספים לחובות של הכולל... אבל הכולל לא קיים כבר. אבל מה אני יעשה?! מה אעשה?! לא נותרה לי כל ברירה.
אני מת מבפנים. כמה שנים שאין לי חיים, שאני מחתן את הילדים ואין בי רגש שמחה, כי אני מבין שהחובות רק תופחים יותר ויותר.
ר' שלמה. צר לי שאני מעיק עליך בטיסה. אבל הנסיעה הזו שסיימתי עכשיו לא הכניסה אפילו גרגר ממה שאני צריך לשלם, אני חוזר לארץ ישראל אבוד לחלוטין". סיים.
לא ידעתמ מה להגיב. הכרתי את מגלגלי החובות, אבל כשהוא התחיל לדבר במספרים הבנתי שאני לא מכיר כלום. לא היה לו שום סיכוי לצאת מזה בצורה רגילה.
לא היה לי יותר מידי מה לעשות. אך חרגתי ממנהגי ונתתחץי לו עבור מסיעתו הבאה רשימה של מאגר תורמים סודי שהיה בידי. כאבתי את כאבו וקיוויתי שזה יסייע לו.
לאחר תקופה פגשתי אותו באיצקוביץ ושאלתי אותו אם משהו השתפר.
"ר' שלמה לא תאמין" אמר לי בחיוך קורן. "אחד התורמים שהבאת לי נתן תי סכום מאוד גבוה. ביצעתי איתו השקעה רצינית שהולכת לשנות את כל המאזן שוב. קיבלתי כבר מקדמות ואני פותח את הכולל מחדש" סיים באושר.
משהו לא בישר לי טובות בכל זה. אבל שתקתי ונפרדנו.
***
יום אחרי חתונת בתו האחרונה ר' בנימין קיבל דום לב. הוא לא היה כזה מבוגר וזה היה סיפור מזעזע שדובר בכל העיר.
כשבאתי לנחם, אשתו קראה לי לצד, ואמרה לי במילים נרגשות ש'אני לא מבין כמה עשיתי עם בעלה חסד' כששיתפתי איתו את רשימת התורמים שהייתה לי.
"אך הוא..." אמרה לי אשתו בבכי "לקח את הכספים וביצע השקעה שהייתה לא פחות מאשר הימור מטורף. ניסיתי להניא אותו מזה, אך הוא החליט שזה הסיכוי שלו ושם את כל הכסף שהיה ברשותו".
ביום החתונה הוא ריקד ופיזז כמו ילד. הוא היה כה מאושר. ולמחרת הוא קיבל טלפון שההשקעה כשלה לחלוטין. כל כספנו וכספי הכולל ירדו לטימיון. זה היה כבר יותר מידי בשבילו ולכן אנחנו פה. בשבעה שלו, עם חובות מטורפים שהשאיר" סיימה- ממררת בבכי - אשתו.
נפרדתי ממנה בברכת האבלים, ביציאה מהבית הייתה מונחת בצד קופת צדקה...
נכתב שם: "צדקה למשפחה נזקקת לעילוי נשמת ר' בנימין בן ר' חיים".
ואז ראיתי אותו רץ באמוק לכיוון השירותים, רצתי אחריו, משהו היה נראה לא תקין... ומעבר לדלת.. שמעתי קולות הקאה לא נעימים לאוזן במיוחד.
כשהוא יצא, נתתי לו רגע להסדיר את הנשימה, אבל הפעם הייתי פחות נחמד..דרשתי תשובות למעשיו המוזרים.
"אתה זוכר שתפסת אותי פה?!" שאל שוקי, "אחר כך הבנתי שכנראה אבא שלח אותך. וכנראה גם... לא אמרת לו את האמת, כי למחרת הוא הגיע לפה בכבודו ובעצמו, וכשהוא גילה מה אני עושה ואיך אני מפר את הדיאטה הוא זעם עליי ביותר - 'זה לטובתך' צעק עליי.
הרגשתי לא נעים, והתחייבתי לו לרזות ויהי מה תוך כמה חודשים, הוא חיבק אותי בשמחה, ומאז באמת התחלתי לרזות.
אבל האם הפסקתי לאכול? לא בדיוק. ניסיתי בהתחלה, ולא הלך, הייתי ממשיך לקנות אוכל, אבל התחייבתי לאבא אז מה עושים? פיתחתי שיטה לאיך גם אוכלים וגם לא משמינים.. כמו ששמעת מקודם כשרצתי".. סיים שוקי.
אני הייתי ממש בהלם. זה היה נשמע ממש לא נורמלי, ועכשיו התברר ההסבר ללמה שוקי כל כך רזה...
שוב שתקתי, אך חזרתי הביתה, והפעם סיפרתי לאבא את מה שראיתי, שוקי היה כבר צריך עזרה...
אבא החוויר מאוד... "נתתי לו הפרעת אכילה ה' ירחם" מלמל לעצמו, כששוקי חזר הביתה אבא חיבק אותו חזק ולא אמר מילה, רק בכה. ובכה..ובכה, לאחר מכן הושיב את שתינו בספה.
"הייתי בחור שמן מאוד" פתח אבא בקול רועד. "מהילדות עד הבגרות לא הפסיקו להציק לי, הייתי דחוי חברתית בגלל השומן וחוסר הביטחון שבא איתו, ולכן כשהתקרבתי לשידוכים החלטתי לרזות, ועשיתי את זה במאמצים כבירים, וזה עזר לי מאוד בחיים, קיבלתי ביטחון.
ושאתם הילדים הראיתם לי שירשתם ממני את הנטייה להשמנה... ורק רציתי שיהיה לכם טוב, שלא תסבלו ממה שאני סבלתי, לכן כל כך התעקשתי על התפריט גם במחיר של חוסר נוחות..."
אבא עצר ובכה שוב... היה נראה שזכרונות רעים חוזרים אליו... אך הוא נרגע והמשיך.
"באטימותי לא הצלחתי לראות, שיש לי בן מוכשר שיודע לשמוח עם ביטחון עצמי גם כשהוא מלא... הייתי בטוח שתהה מאושר יותר כשתהיה רזה כמוני, ולכן דחקתי בך חזק כל כך, ועכשיו מתגלה שגרמתי לך להפרעת אכילה. סלח לי שוקי. סלח לי. יותר לא אציק לך בנושא לעולם. סלח לי בני אהובי" בכה אבא.
בכה אבא. ובכה שוקי. ובכיתי אני. פעם ראשונה שהבנתי כמה עמוק השפיעו החיים כאדם מלא על אבא שלי...
***
לאחר כמה ימים הם הלכו למישהו שיעזור לשוקי להיגמל מן ההפרעות הללו. זה לקח זמן אבל שוקי היום שמן למדי. ומרוצה מהעניין. כולם מרוצים.
ויודעים מה?! כנראה המטפל השפיע גם על אבא... עברו כמה שנים ואפילו לאבא צמחה איזו כרס קטנה.
בהפרש של זמן קצר, כל אחד מהם תינה בפניי את צרת נפשו. גם יוהתן וגם אהרן סיפרו לי שבניהם הפסיקו לבוא לישיבה והחלו להתקלקל ממש.
בהתחלה לא היה להם הסברים. האחד אמר "שמרתי עליו כל כך חזק. מה הוא גילה לעמן ה' שגרם לו להתנהג ככה?!" והשני טען גם "לא כפיתי עליו כלום. הראיתי לו גם את עול השקר. אז למה הוא הלך לשם בכל זאת?!"
אני חשתי שבשלה השעה לנסות לקרב בין האחים לשעבר, והאחים לצרה בהווה, ימים ולילות ארוכים של שכנועים לא הזיזו אותם מעמדתם.
עד שיום אחד יונתן הגיע אליי בפנים נפולות וביקש שלאחר התפילה ניקח איתנו לצד את אהרן.
אני לא הבנתי מה גרם ליונתן לשנות את דעתו כך, אך לא התמהמתי, ובתוך זמן קצר עמדנו שלושתנו בפינת הרחוב.
"אני מתחנן ומבקש את סליחתך אהרן" אמר יונתן "טעיתי מאוד בקיצוניות שלי כלפי בני. צר לי שרעיונותיי שבאו מכוונות טובות פגעו בך. סלח לי".
"מה גרם לשינוי בעמדתך יונתן?! פתאום הבן שלי ראוי לבוא בקהל?!" צעק אהרן.
"אתה צודק אהרן. בעיקרון עד אתמול חשבתי אחרת. שעשיתי נכון, אך בני אתמול בשיחה אישית הסביר לי את צעדיו: "חסמת אותי אבא, לחצת עליי יותר מכפי יכולתי,לא ענית על שאלותיי, חסמת את סקרנותי בגסות, ולכן היום אני בחוץ, חיפשתי בדווקא, ומצאתי עולם שלם מעניין בחוץ" אמר לי, בהתחלה לא התייחסתי, אך לאחר מכן חילחלה אליי המסקנה שכנראה טעיתי, שהייתי צריך להסביר לו יותר... שלא הייתי צריך לחסום אותו חברתית מחברים שיאזנו אותו. סלח לי אהרן בבקשה." סיים יונתן בבכי.
אהרן התרגש מאוד ואמר: "לא. אני טעיתי. בני לעומת בנך אמר לי דברים הפוכים לגמרי... הוא האשים אותי ביציאתו החוצה, "פתחת לנו את כל הדלתות לעולם שבחוץ וציפית שלא נצא דרכם?!" אמר לי בחוצפה... אבל צדק. צדקת יונתן. שלא רצית שבנך יתראה עם בני כי הוא יכל לגרור איתו אל הדלתות הפרוצות שאני פתחתי".
אמרו ונפלו אחד על כתפי חברו בחיבוק אמיץ. חיבוק של אחים לצרה.
אבל שוב הם במצב של ויכוח, ויכוח מוזר. כל צד מצדיק את השני" אך הפעם זה ויכוח שלא מפריד בין השניים כי אם מחבר. חיבור לצרה אחת. צרה ששותפים לה כל כך הרבה מהציבור שלי.
הם הביטו לכיווני וביקשו שאפתור להם את הויכוח כמו בימים הטובים, אמרו וידעו בעצמם את התשובה, וכך אמרנו אותה ביחד: "וְאָמְנָם יְשֻׁבַּח בֶּאֱמֶת הַמִּצּוּעַ, וְאֵלָיו רָאוּי לָאָדָם לְכַוֵּן, וְיִשְׁקֹל פְּעֻלּוֹתָיו כֻּלָּן תָּמִיד אֶל זֶה הַמִּצּוּעַ."
פרק 12 בסדרת הנשמות של איצקוביץ.
לכל אחד מאיתנו בחיים הללו ישנו ייעוד. כל אדם ממוקם על לוח השחמט העולמי ואיפה שהוא נמצא שם בדיוק הוא צריך להיות ושם בדיוק העולם יפיק ממנו את מה שצריך.
ככה הייתי אני. בדיוק במקום. בימיה החמים של בני ברק הייתי מעניק רוח קרה על נפשות עייפות של לומדי ומתפללי איצקוביץ.
כולם העריכו אותי ביותר. הייתי על הגובה. וכולם היו מאושרים מהתועלת שאני מביא.
אני. מצד אחד שמחתי להיות כלי ועזר עבור התפילה והתורה הקדושה. שתיעשה בנפש רגועה ופתוחה, אבל מצד שני... אם אודה על האמת חשתי גאווה על שאר חבריי.
אני, בשונה מהם, זכיתי להיות ולשרת את הלומדים בהיכל הראשי, בעוד חבריי הסתפקו בכבוד המפוקפק של החדרים הקטנים יותר..אני הייתי הגדול מכולם ובהתאם לכך הרגשתי יותר גדול מכולם, וטרחתי שהם יהיו מודעים לכך.
חבריי לא אהבו את הגאווה הזו, והקטן מההיכל הקטן כל הזמן היה אומר לי: "סוף גאוותן הוא ליפול. תדע!".
אני בזתי לו. מי הוא בכלל. קטן כזה לעומתי ומעז להעיר לי הערות כאלו, הרי אני המכובד מכולם.
עברו שנים ואני נותרתי בגאוותי העיקשת. שירתתי ברמה את חובשי הספסלים, והייתי המוצלח מכולם.
אך... לא לעולם חוסן. השנים עברו וקצת התבגרתי... בסדר. הזדקנתי, אבל בכל זאת עוד עבדתי טוב... קצת הייתי מקרטע אבל סך הכל עושה את העבודה.
יום אחד הגבאי החליט להתרים מגבית כדי לפאר ולרומם את בית המדרש ולמצוא לי מחליף... הלא... אני זקן ומקרטע.
בבת אחת כל גאוותי התרסקה לרסיסים. אני?! זקן ומקרטע?! אני ששירתתי נאמנה את כל ההיכל הראשי של איצקוביץ במשך שנים, אותי רוצים להחליף?!
כשהורידו אותי מגדלותי ושמו את מחליפי במקומי, הלב שלי ממש נשבר, וראיתי בזווית העין את החבר הקטן שתמיד העיר לי על סופו של כל גאוותן - מעופף לו בנוחות בהיכל הקטן, הלא ההיכל הקטן מיושן ובקצה הבניין, ומי יטרח לשדרג אותו כמו ההיכל הראשי?...
וכך שמו אותי במחסן... יותר לא יכולתי לעופף ולצנן את המתפללים והלומדים. המאוורר הגדול הוחלף במזגן חדשני, ואני במקום לעשות את מה שאני יודע מעלה אבק....
חשבתי המון כל התקופה הנוראית הזו במחסן... חשבתי על הדבר הלא הגיוני הזה שעשיתי, באמצע מעשה קדושה שכזה -לשרת את הלומדים- הייתי טמון עמוק בתוך גאווה ממארת ומטמאה?!
התחרטתי....הייתי מלא ברגשות חרטה וצער... בכיתי והתפללתי שתינתן לי ההזדמנות לחזור ולשרת את הלומדים והמתפללים ולתקן את אשר חטאתי, ולעבוד מתוך ענווה, ואושר על הזכות לשרת בבית ה'.
העליתי אבק במחסן. לאחר ימים של חזרה בתשובה כבר האמנתי באמונה שלימה שהכל לטובה, ועוד אזכה לכפר על גאוותי בעזרת ה'.
ימים אטרכים חלפו... ואז באה הקורונה...
בית הכנסת איצקוביץ ננעל על מסגר ובריח, בסגר ובגל הראשון לא התקיימו שם תפילות כלל, אך אחרי זה החלו תפילות בחוץ, סככות נפרשו... ואני... חזרתי להיות הכוכב הראשי... תלו אותי באמצע, ובימים החמים התעופפתי לי במהירות הישנה והטובה בשביל להחיות את המתפללים.
אך הפעם הגישה הייתה שונה... עבדתי מתוך ידיעה, שכשאני עושה עבודת קודש אני לא יכול להיות גאה על אף אחד, כי הכל מאיתו יתברך, הוא נותן לנו את הכוחות המיוחדים לשרת אותו, ואנחנו משל עצמנו אין כלום.
***
הקורונה כבר שנה פה... עדיין אני בפעילות, יודע שגם זה ייגמר, אבל מאושר שזכיתי לתקן.
פרק 11 בסדרת הנשמות של איצקוביץ.
הרבה דברים בחיים לא מקבלים תשומת לב. כל מיני אירועים קטנים שחולפים מסביבנו במהלך היום, שלא נכנסים לגור דרך קבע במודע.
כך שבאותו יום בחודש חשוון של שנת תשנ"ג כשהגיע צעיר חרדי למניין שלנו עם כמה חברה לומר קדיש זה לא תפס במודעות שלי איזה משהו.
אבל משנה לשנה זה חזר על עצמו. הוא היה מגיע למניין שלנו לתפילת מנחה אומר קדיש והוא היה נוסע לו לדרכו.
המחזה הזה אמנם שב על עצמו מידי שנה. מעל עשרים שנה, אבל בבחורצ'יק שאמר את הקדיש הכל השתנה משנה לשנה. עם הזמן מראהו החיצוני השתנה כמה וכמה פעמים במיטב האופנות החילוניות... ובשנים שעברו הוא הספיק להיות עם קוקו וגופיה ושלל מרעין בישין, אך בשנים האחרונות היה נראה שהוא קצת משתנה ומעדן יותר את צורתו החיצונית.
המחזה היה מוזר לי ולכמה מחברי המניין שגם שמו לב לריטואל החוזר על עצמו מידי שנה שנה...
ושוב היינו בתחילת החורף. חודש חשוון כאן. וכרגיל ביום ט"ז חשוון ניגש מיועדינו לתפילה ובסופה אמר קדיש יתום, אך הפעם כולו היה שונה. הוא הגיע עם כובע וחליפה, והיה נראה כחרדי לכל דבר ועניין.
אני מאמין שכל חברי המניין היו סקרנים ביותר. הצטברות השנים חידדה את הסקרנות.
בשונה מכל שנה שהיה נוסע מייד לאחר מנחה, ביקש השנה מחברי המניין להישאר לשמוע סיום מסכת שהוא עושה לעילוי נשמת אדם שקרוב לליבו, כולם נשארו, היה מעין רעש של זמזום באוויר..הייתה תקווה שאולי דברים יובררו. הסקרנות הזאת הייתה קשה מידי עבורנו. המניין הבני ברקי באיצקוביץ...
לאחר שאמר את הקדיש שאחרי ה"הדרן עלך" זליג צוקר, הזקן החביב של המניין פחות או יותר התחיל לדרוש הסברים מבעל השמחה.
אף אחד לא הלך. הרוגעלך שהוא הביא מ'הצבי' לכבוד הסיום העסיקה את פיות כולם, והאוזניים היו חדות ומוכנות לקלוט כל פרט.
"האמת?! מגיע לכם הסברים" פתח. "כל שנה אני מגיע לכאן לומר קדיש והשתניתי במראי כמה פעמים.. והשנה אני גם עושה סיום, בוודאי שאתם תמהים לפשר העניין.
כשהייתי בחור צעיר... עיניי נפקחו לעולם... התחלתי להתקלקל, ועברתי לגור בחברת נעקרים בני גיל שהיו באותו מצב.
תקופה לאחר עזיבתי את הבית, אבא שלי נפטר מהתקף לב בגיל יחסית צעיר. נכחתי בלוויה, ובצד האשימו אותי שני אחים פחות או יותר ברציחתו של אבינו, "הצער שהבאת עליו הכריע אותו" - אמרו.
לאחר גילוי חיבה שכזה, ניתקתי כל קשר עם המשפחה, רק את אמי הייתי מבקר מידי פעם.
אבל מאז... הפכתי לאדם שלא מרגיש כלום. לא עניין אותי יותר שום רגש אנושי, שום אבל או בכי לא יצא ממני על אבא שלי שדווקא עם כל הצער שאכן גרמתי לו היינו בקשר טוב.
שקעתי בעינייני. לא שמרתי יותר על שום קשר לדת.
האמת? קצת הפריע לי שלא הצלחתי להתרגש מכלום, אבל החלטתי ששום דבר חיצוני לא ישפיע יותר על הרגש שלי.
ערב אחד אמי ביקשה שאבוא לבקר אותה. וכשבאתי גערה בי על כך שאני לא זוכר ש"היום היארצייט של אבא", ולמה לא בדקתי מתי עולים לקבר, אני הזכרתי לה שלא ממש מתחזק לי להיות בצוותא חדא עם אחיי המתוקים, אבל היא לא קיבלה את התירוץ.
"אין לי כוח לריב איתך. אין לי כוח לבכות שאתה לא חרדי, אבל דבר אחד..אחד. אל תשכח. אל תשכח לומר קדיש על אבא ביום היארצייט. לך תאמר עכשיו קדיש באיצקוביץ על אבא" דרשה בתוקף.
לאחר ניסיונות התחמקות מרובים נכנעתי והבטחתי לה שאומר קדיש על אבא. "רק היום. אני לא מתחייב לכל שנה" אמרתי ונפרדתי ממנה.
כשנכנסתי לאיצקוביץ להתפלל הרגשתי לא נעים, כל העיניים ננעצו בי, הייתי עם גופיה ושיער די ארוך, אבל לא אמרו לי מילה, במיוחד שהיה מישהו במניין שהתחרה בי במוזרות שלו. הוא היה עם זקן לבן ושיער ארוך וכיפה מצוירת. לידו הייתה גיטרה, היה זה הרבי המרקד שהכרתי אותו מהקלטות. ר' שלמה קרליבך, שכנראה חזר מאיזו הופעה באיזור. למזלי הוא היה יותר מעניין ממני.
לאחר "עלינו לשבח" אמרתי קדיש יתום ובאתי ללכת, אבל שלמה לא נתן לי. הוא רצה לתת למה נער רך בשנים כמוני אומר קדיש יתום.
טוב. העיניים הטובות שלו לא נתנו לי לסרב, וסיפרתי לו באטימות שהתייתמתי מאבי ושאני אומר כאן קדיש לבד כי אחים שלי חושבים שאני רצחתי אותו.
ר' שלמה ממש כעס. "כל יהודי הוא יהלום גם אתה והקדוש ברוך הוא אוהב אותך כמו שאתה" אמר בלהט.
היה נראה שהוא ממהר, ואכן הוא ביקש ממני להתלוות עימו להופעה שהייתה לו בשעת לילה ברמת גן הסמוכה, לא היה לי משהו מיוחד לעשות והסכמתי להתלוות עימו.
במהלך ההופעה די השתעממתי. אומנם הכרתי רבים משיריו, אבל כל המנגינות מלאי הרגש לא התאימו לי. בי רגש לא יפגע.
באמצע ההופעה, שלמה החל לדבר ולספר מסיפוריו ותורותיו, ובאמצע אמר - "גוועלד רבוייתי. כמה צער יש בעולם כמה כאב, אבל יבוא יום שבו ה ימחה את כל הדמעות מעל כולם. מכל הסובלים. ומי שלא יהיו לו דמעות ה' ייתן לו דמעות וימחה אותם, כי יהודי בשביל להתחבר לקדוש ברוך הוא צריך גם לבכות,
פרק 10 בסדרת הנשמות של איצקוביץ
היינו בני אותו גיל ולמדנו באותה ישיבה. אני הייתי שובב יותר והוא היה מהבחורים היותר רציניים בשיעור, לא הייתי בליגה שלו.
אבל החיים הם דבר דינמי ושנינו מצאנו את עצמנו לאחר החתונה, גרים באותה השכונה, וגם מתפללים באותו מניין שחרית באיצקוביץ, אך טבעי הוא- ששנינו שלמדנו באותה ישיבה- שנקבע חברותא בכולל, וכך התחלנו ללמוד בקביעות סדר א'.
אבי, בישיבה כולו שידר אור כזה. הוא היה בחור שנראה היה עליו שהוא מאושר, הוא למד היטב והתנהג בנחמדות עם כולם, ובאמת השידוך שהוא קיבל היה מהחשובים ביותר, השווער היה ראש ישיבה חשוב והבחורה עצמה הייתה מה שנקרא "כלילת המעלות" לכל דבר ועניין.
חברותא אמנם זה זמן ללמידה משותפת, ובעצם אין דיבורי חולין כמעט... במיוחד אבי שהיה אברך רציני, אך בכל זאת חברותא שהחא טובה בלימוד גם קושרת קשרי חברות אמיצה בין השותפים.
וכך, בדרכנו לבית מידי יום לאחר הלימוד, היינו משוחחים על כל חיינו בבית, סך הכל היינו ילדים, ורצינו לדעת אם אנחנו מתנהגים טוב בבית ולכן שיתפנו אחד את השני במה שקורה.
אני ואבי התחתנו בערך באותו הזמן, ולאחר שלושה חודשים בערך שלמדנו היטב, איזה שינוי חל באבי. ה'חיות' שהייתה לו בלימוד כבתה, הוא התחיל לברבר ול"נייעס" -מה שנקרא- ואני בהתחלה נסחפתי אחריו, אבל באיזה שהוא שלב זה כבר הפך למוגזם והערתי לו שאני מתכנן לעשות 'חיזוק' ולשמור על תענית דיבור במהלך הלימוד.
מאז אותו יום, הוא הפך לפסיבי מאוד, לא התבטלנו, אבל הלימוד הפך לקשה ביותר בחברתו, היה צריך לגרור אותו בשיניים בשביל שיוציא מילה. פחות או יותר הוא חדל לתקשר, בדרכים שחזרנו הוא היה שותק, ואני הייתי שותק במבוכה.
נורות אזהרה לא תמיד נדלקות בבום, לפעמים זה תהליך שלם להבין... כשמצטרפים דברים, שמשהו לא בסדר, וכשאבי כבר לא התגלח שבועות והיה נראה מוזנח ורדוף כבר לא התאפקתי.
ממש הכרחתי אותו לבוא איתי אחרי התפילה בבוקר לרכב במקום ללכת לכולל, לקחתי אותו לים. שחינו התאוררנו ואחרי זה עלינו לאיזה קפה בנמל.
"אבי, מה קורה?!" שאלתי ישירות. "משהו רע עובר עליך. אנשים שואלים שאלות. מה קורה??"
ואז הוא החל לבכות... יצאנו במהירות מבית הקפה והתחלנו לטייל ליד הים, האוויר יצר אווירה, ולאחר הרצאה קצרה ממני על "דאגה בלב איש ישיחנה" אבי התחיל לשפוך את שעל ליבו.
"יש מעגל שאנחנו עוברים כחרדים" פתח. "אנחנו עוברים מהתלמוד תורה לישיבה קטנה, ומישיבה קטנה לגדולה ותאחר החתונה כולל, זהו המסלול הקלאסי, מה בעצם גורם לרבים לעשות את אותו מסלול? התשובה טמונה בסביבה ובחינוך, אנחנו גדלים על כל ערכי החרדיות ובתמורה מקבלים פידבק מהסביבה, ואנחנו מסופקים כי אנחנו עושים מה שצריך ומצופה.
במיוחד מישהו כמוני..שלא קשה לי למידה, היה משתלם להיות בחור טוב. העריכו אותי כולם וזה גרם לי להיות יותר טוב עם הזמן, איי מה עם "לשמה"- לעשות את הדברים נטו לשם שמיים? בסדר. "מתוך שלא לשמה בא לשמה" אמרתי לעצמי.
כשהגעתי לשידוכים הייתי מחוזר ביותר, בחור טוב מישיבה טובה, השאיפות שלי היו להגיע מתי שהוא למשרה תורנית בכירה.
לפני שנפגשתי בפעם הראשונה, זה היה שידוך חשוב ביותר, עשו בירורים דקדקניים וקפדניים משני הצדדים בשביל לדעת ה כ ל על החתן והכלה... אבא שלי קרה לי ואמר לי... " החיים זה לא כמו בישיבה. הישיבה היא חממה ששם שייך ללמוד במנוחת הדעת, החיים וטרדותיהם זה כבר סיפור אחר, אל תיקח מישהי שתלחיץ אותך לעשות דברים לא ריאליים, תיקח מישהי שמחה שתהיה פתוחה לשינויים ותנועות החיים".
אני לא כל כך הבנתי מה הוא רוצה. מה קשור ריאלי? לי מאוד ברור איך כל החיים שלי צריכים להיראות ולא הולכים להיות שום שינויים. הדרך סלולה וברוה. זה מה שחונכתי וזה מה שאהיה!
ובאמת, הבחורה הייתה רצינית ביותר. ומכוונת מטרה הרבה יותר ממני, אם לי הייתה סלולה דרך, היא כבר מרחה אספלט עליה. לה באמת הכל היה ברור וסגור. זה התאים לי היטב והתארסנו.
ואז אני ואתה התחלנו ללמוד וגיליתי... שבלי כמויות הפרגון. שקיבלתי כל הזמן בישיבה, אני פחות נהנה ללמוד. אני מתקשה להתרכז ואין לי כל כך טעם כבעבר.
התייעצתי על כך עם אשתי, והיא, לאור שאיפותיה, כמו רוח סערה דרשה ממני להתגבר ולנצח את ה"יצר הרע שרוצה לבטל אותך" אמרה, כשזה לא עזר הצעתי לה שאולי בערב אני אלמד להיות סופר סת"ם כדי שהראש יהיה עסוק בדברים נוספים, אך היא התנגדה בכל תוקף - " אתה תהיה סופר סת"ם?!" צעקה.
מאותה צעקה משהו בי לא רגוע. אני מרגיש ריאקציה נוראית ללימוד. אין לי פידבק מבחוץ ולאשתי הכולל זה מובן מאליו... התורה היא הכי. חשובה בעיניי. באמת. אבל נהיה לי קשה... קשה.
אבא שלי צדק... אשתי שתהיה בריאה ממוקדת מטרה ומאמינה במטרות ולכן התחתנתי איתה... אבל המטרות אצלי.... אולי השתנו? אבל היא אשתי לא מוכנה שאשנה משהו... ואני... אני לא יודע מה לעשות.
אני מצטער שבגללי אתה לא לומד
פרק 9 בסדרת הנשמות של איצקוביץ.
לא צריך הרבה זמן. לא צריך הרבה זמן לשנות ברגע אחד מצב של בן אדם, למעשה, רוב האנשים שמסביבי הם כאלו. חברה שבין שניות ספורות לדקות ארוכות חייהם השתנו מן הקצה לקצה.
אצלי זה קרה בדקה וחצי, כשיצאתי משחרית באיצקוביץ, חניתי צמוד לשליימלה, בחוסר שימת לב נסעתי אחורה, ואטובוס התנגש בי בשיא העוצמה, למזלי הוא התנגש לא בצד של הנהג, וחיי ניצלו.
הו. מה זה חיים? אז ככה. רוב האנשים ברוב חייהם, הולכים במהירות סבירה, אוכלים טוב, יושנים טוב, וסך הכל הגוף מתפקד, לרובם זה די מובן מאליו, וזה 'החיים' אבל כשאוטבוס בא לבקר בתוך הגוף שלך... מממ זה כבר פחות מובן מאליו, וה'חיים' מקבלים פרצוף חדש, הם מתנהלים במישור שונה מרוב האנשים, ואז השאלה מה החיים מתחדדת. כי חיים זה דבר די אינדיבידואלי.
תיאורי בית החולים אף פעם לא עשו לי טוב, השתדלתי להמנע ככל האפשר משם, חוץ מהלידות של הילדים וכל מה שקשור בהם לא הייתי בבית חולים כלל, כך שכששכבתי שם כמה חודשים טובים אתם יכולים לדמיין לעצמכם כמה השפעה 'חיובית' זה יצר על מצב הרוח שלי....
חודשים ארוכים של החלמה וכמה שנים של שיקום פירקו את חיי משפחתי לחלוטין, אני לא תפקדתי והסמכות שהייתה לי בבית נעלמה, אשתי סבלה הכל בגבורה לא רגילה וניהלה את הבית במיטב יכולתה.
להכל סלחו לי, חיכו שאני אשתקם ואקח את המושכות לידיים, וכך בכל זמני האשפוז והשיקום, התסכול הרב שיצא ממני על כולם נענה באורך רוח ואהבה, ובאמת זה נתן לי מוטיבציה להתקדם ככל יכולתי בשיקום, רציתי להיות אבא נורמלי שוב, לחזור לעבודה ולחיים הרגילים.
לאחר ארבע שנים של סבל, חזרתי ללכת ונפרדתי מטיפולי הפיזיותרפיה.
אחד הדברים שהכי עודדו אותי בכל התקופה הקשה היו חבריו של בני שהיו באים המון לשיר ולנגן. מבחרותי חיבבתי מאוד ערבי גיבוש כאלה "קומזיצים" שיושבים יחד ושרים בדבקות, אחד החברים הלחין לי שיר על המילים "רופא חולה עמו ישראל", וכל השנים הללו זה הפך המנון של המשפחה שלנו.
לאט ניסיתי לחזור לשגרה שהייתה מנת חלקי בעבר, קל זה לא היה אבל לאחר חצי שנה מצאתי עבודה חדשה ונראה היה שעליתי על מסלול טוב, אשתי והילדים היו מאושרים.
בימים הכל עלה על מסלול, אך הלילות הפכו לסיוט מתמשך. חלומות בעתה והתקפי חרדה היו באים לילה לילה ולא מרפים, בהתחלה ניסיתי להתעלם -"אני? מה נראה לך שאני בטראומה? אני ילד גדול" - אמרתי לאשתי, אך היא התעקשה והלכתי לרופא.
הפסיכיאטר רשם איזה כדור הרגעה וכדור שינה והמליץ על טיפול פסיכולוגי.
נו באמת... טיפול פסיכולוגי... לא האמנתי בזה, בשיקום ישב איתנו פסיכולוג. סטודנט שעכשיו בקע מהביצה בא לספר לי מה אומר מה שאני מרגיש...בסדר.
לא הלכתי לשום טיפול פסיכולוגי, אך בהוראת אשתי כן נטלתי את הכדורים והתחלתי להרגיש הקלה בלילות.
אך ההקלה לא שרדה לאורך זמן, לפתע דווקא חלה החמרה, הייתי קם מזיע כולי בלילות, וממלמל בבעתה רעשים לא ברורים, הייתי כל הזמן רואה את עצמי מתרסק שוב ושוב בתוך האוטובוס, החלומות האלו לא פסקו ואף הפכו למחשבות אובססיביות גם ביום.
לקח זמן להבין שיכול להיות שהכדורים לא עוזרים, אבל האסימון נפל לכולם היה כשיצאתי מהתפילה רגלית, כשעברתי ליד החנייה שחניתי, הבטתי בה וכל מה שאני זוכר אחר כך זה חור שחור.
"התקף פסיכוטי" הם קראו לזה. מעניין... לא זכרתי שהתקפתי משהו... אבל נו. הם טענו שאני השתוללתי שם בטירוף בצעקות ואז נפלתי לרצפה מעולף, אני לא זכרתי מזה כלום. דווקא האמנתי שזה שאני לא זוכר אומר שאולי התגברתי על כל החרדות הללו.
אבל אשתי והרופאים חשבו אחרת. התברר שהרוקח בבית המרקחת טעה.. הוא נתן לי תרופה שאחת מתופעות הלוואי שלה אלו תחושות פרנויה קשות, הרופאים חשבו שאני בפוסט טראומה קשה שגורמת לי להתקפים כאלו.
אני לא הסכמתי לשתף פעולה אחרי המקרה עם הרוקח. "לא מדובשך ולא מעוקצך" אני אסתדר לבד, החלטתי להיות הפסיכולוג של עצמי. יחד עם אמונה בקב"ה - האמנתי שאני אתגבר על כל המהמורות האלו.
מאז התחלתי להקפיד לעבור ליד החנייה שם הרבה פעמים. "אני אנצח את החנייה הזאת" אמרתי, בהתחלה זה עבד. זה היה מפחיד אבל לאחר זמן הייתי עובר שם כל יום ללא פחד.
אבל לקב"ה חשבונות משלו. באחת הפעמים שביצעתי את התרגולים הללו, רכב יצא מהחנייה הסמוכה ופגע בו אוטבוס בקצה המראה... הרגשתי שאני לא יכול לנשום. אני לא הצלחתי לחוש כלום, היה כמו רעש נוראי באוזניים, ואני משותק, ולאחר כמה שניות בקצה נשימתי האחרונה שאגתי "אההההההההה הצילו" ונפלתי שוב.
מאשפוז בבית החולים שוב זה הפך לאשפוז כפוי... לא הסכמתי לשתף פעולה ויהי מה, כל חלוק לבן היה כמו בד אדום מול פרה, הייתי מאבד את השפיות עשרות פעמים ביום, יכולתי לההיפך להיות בובת ראווה לסטונדטים שבאו להבין מהי 'התקפה פסיכוטית'.
המקומות הללו כל כך אפלים, כל כך נוראיים שאם בן אדם מגיע לשם חצי משוגע לרוב הוא שוקע שם בשיגעון מלא.
פרק 8 בסדרת הנשמות של איצקוביץ.
שנינו התפללנו מנחה באותו מניין. הכרנו היטב. למדנו בישיבה קטנה ואחר כך נפרדנו דרכנו אך שמרנו על קשר.
עם השנים הוא היה מהראשונים שזיהו שמסתובבת קבוצה גדילה והולכת של בחורי ישיבות ללא טעם בישיבה והם מסתובבים במקומות בעיתיים ולאחר מכן פורשים מהישיבות ומתדרדרים, ולכן הוא הקים ישיבה שמשלבת בין תורה ועניינים נוספעם מלימוד אקדמי עד עבודה בשעות מסויימות מחוץ לישיבה.
שנים רבות הוא נלחם לקבל לגיטימציה מהרבנים, הוא ירק דם אבל זה קרה בסוף, הרבנים גיבו את פעולותיו ובעיקר את התוצאות הנהדרות שהוא הפיק, האמת? אני הייתי ספקן בקשר לאפקטיביות של הישיבות הללו, אבל לא התווכחתי איתו יותר מידי. הוא היה על הגובה.
דור קשה ונוראי יש לנו. אין בית אשר אין שם פורש. בכל מקום אחד הבנים או הבנות חורגים מהדרך המקובלת, ומה שיקרה לרוב תלוי בהורים, אם הם יאהבו לילד לא יהיה מצפון ולב למרוד, אך אם יכוהו בשוטים וייסרוהו יהיה לו את התירוץ למרוד.
כשאלי בני החל להראות סימני "עיניים גדולות" בכל מיני עניינים, התווכחתי איתו. התווכחנו ללא סוף במשך שנה, אבל אחרי שנה שהרגשתי שאני מאבד אותו ככה, לקחתי החלטה לאהוב אותו איכשהוא, ולעזור לו מהמקום שהוא נמצא בו, זה עבד ודרך האהבה קירבה את אלי אלינו חזרה.
כחלק מתהליך הקירוב שאלי עבר, התחלנו לחשוב יחד על מסגרת שתתאים לצרכים והיכולות שלו, לא היה צריך הרבה בשביל להמליץ על הישיבה של שלמה, ר' שלמה בשביל אלי מעכשיו.
לשלמה הייתה כריזמה מטורפת, מגיל צעיר הוא היה ממגנט אליו את כל שומעיו, ולמילים שהוא הוציא הייתה השפעה על אנשים יותר מכל שאני מכיר, כשהיינו צעירים ידעתי שיש מידה רבה של נרקסיזם בכל המסרים שהוא היה מעביר, הוא היה שחקן טוב, ונהנה מהכוח שהיה לו, ומההשפעה החשקה על האנשים, אבל היה נראלי שעם השנים הוא השתנה.
לא פלא היה שאלי ממש הפך למעריץ שלו. הוא כצעט לא בא הביתה ושמעתי עליו רק דשי"ם חיוביים כל תפילת מנחה הקבועה שלי ושל ר' שלמה באיצקוביץ. אני הייתי מאושר.
לאחר כשנה, אלי החל לנכוח יותר ויותר בבית, הוא היה מגיע לסופי שבוע ארוכים ויוצא מאוחר, ניסיתי לחלץ ממנו מה קורה לו ואם הכל בסדר, הוא נפנף אותוי ואמר שהכל בסדר, "סתם דיכאון חורף" אמר, ואני... בטיפשותי האמנתי.
אבל עם הזמן זה הלך והחמיר והוא כבר רוב השבוע היה בבית, ומי יודע איפה הוא היה באמת כשכן נסע, לאחר שהגיעו מים עד נפש והדיכאון שלו הדיף למרחקים, תפסתי אותו בשתי ידיים והבהרתי לו בצורה ברורה כמה אני אוהב אותו, וכמה אכפת לי ממנו וכמה שאני רוצה לעזור.
לאחר שכנועים רבים מצידי, הוא נפתח: "אבא, אני לא יודע למה, אבל כל הישיבה פשוט מחרימה אותי, כל החברותות עזבו אותי, לא מחליפים איתי מילה וגם הצוות קריר קצת, אין לי צל של מושג למה".
בהתחלה לא האמנתי שאין לו באמת מושג למה, אבל לאחר שתיאר לי את השתלשלות הדברים לא הצלחתי באמת למצוא סיבה ללמה החרימו אותו, בכל זאת התעקשתי שיחזור לישיבה ו"הכל יעבור" אמרתי בפרידתנו בדלת.
למעשה, אני די נלחצתי מהסכנה שנשקפה לבני מהחרם הזה, ולאחר מנחה באתי לר' שלמה וביקשתי ממנו הסברים למה שקורה בישיבה.
"אינני יודע על חרם כלשהו" הצטדק. "וכמובן אני אבדוק את העניין" אמר בתוקף, אני חשבתי שכוונתו טובה וסמכתי עליו שיטפל בהכל היטב.
אבל... המצב רק התדרדר. היינו צריכים להיאבק עם אלי כל פעם שהיה בבית שיחזור לישיבה, ואני שאלתי אותו שוב למצבו בישיבה, ומה שהבנתי היה- שהמצב רק הלך והחמיר, החרם נעשה מסיבי ואף עוקצני ממש כלפיו.
ביקשתי ממנו, שינסה לחשוב מה השתנה בתקופה שטרום החרם, לקח לו זמן, אך בסוף פלט משהו שהקשר של ר שלמה איתו קצת התערער בתקופה שלפני החרם, הם התווכחו סתם ב'השקפה' מי צריך לרדוף אחרי מי הרב אחרי התלמיד או התלמיד אחרי הרב, והוא טען שהיום הרבנים הם אלו שצריכים לרדוף אחרי התלמידים, ור' שלמה התעצבן ואמר לו "אתה תלמד לרדוף אחריי" והשיחה נגמרה בעצבנות.
"אחרי זה שכחתי מזה לגמרי" המשיך אלי. "היו לו הרבה 'קריזות' מוזרות לר' שלמה ולא ייחסתי אליהם חשיבות, אך לאחר תקופה קצרה החל החרם נגדי, יכול להיות שיש קשר?!"
ליבי בישר לי רעות לאחר ששמעתי את פיסת המידע החסירה הזו, אלי סיפר לי המון איך מתנהלת הישיבה שלו. 'מקורבים' לר' שלמה ואלו שלא... לא ייחסתי לזה חשיבות כל כך כי אלי אמר שהוא נחשב 'מקורב', ייחסתי את זה אל הקשרים שלי עם ר' שלמה, אבל לא חשבתי על המשמעות של ההתנהלות הזו כשהתלמידים מקבלים ממנו יחס לא שווה.
אך לאלי לא אמרתי כלום, וניגשתי אל ר' שלמה במנחה ואמרתי לו ברורות מה לדעתי תפקידו של מחנך בישראל ואיך אסור לערב אגו בעבודת הקודש של חינוך, הוא - בלשון המעטה- לא אהב את ההטפה הבוטה שלי אליו, אך הוא הגיב בצורה מכובדת - "אדאג שהכל יסתדר" אמר והלך.
"האמת?!" אמר ד"ר גור "שמי ששם לב לזה היה ידידך הרב הורביץ... התחלת לחזור על עצמך המון והיית מבולבל... ובמקום להבין שאתה במצב קשה... באת אליו והפתעת אותו בהודעה על כך ש"הוא חייב טיפול"... הרב הורביץ היה אדם מיוחד וסיפר לנו כמה פחדת מלשכוח הכל, ולכן הוא החליט לא לומר לך מילה וביקש מאיתנו לשתף פעולה כל עוד זה יהיה אפשרי, הוא הזהיר את ילדיו לכבד אותך היטב כשאתה היית מתקשר לברר על הטיפול שלו..."
ואני... כשאני שומע את זה... אני בוכה ללא סוף... שני הידיעות נפלו עליי כרעם ביום בהיר, מחלתי הנוראית... איך לא הבנתי את הסימנים?! והידיעה על צדקותו של חברי האהוב מוישה הרעישה אותי... במקום להעמיד אותי על האמת, הוא בחר לשתוק.
"עכשיו אתה מבין מה הצורך שתעבור לבית אבות?!" העיר אותי ממחשבותיי ד"ר גור.
הבנתי. הבנתי יותר מידי טוב...
***
המשפחה פה מתרוצצת מסביבי. אורזים הכל, אני עובר לבית אבות לתשושי נפש... כן. תשוש נפש אני ובקרוב אשכח הכל, אבל את הסיפור על שתיקתו של מוישה אני רושם, כדי שמישהו אחר יידע... את מה שאני כבר לא אזכור.
ואז... אני עשיתי מעשה. אני אמרתי לאבא שלי בצורה חד משמעית ותקיפה, שהוא לא יכול להרוס לחבר שלי אורי את החיים! לא לו, ולא לאחים שלו, אני עמדתי על דעתי בתוקף כל כך שלאבי לא הייתה ברירה והוא נסוג מתוכניתו המקורית תוך חריקת שיניים על כך.
שנים רבות הוא התחרט על כך, ואני?! אני לא העזתי לשתף אותו שגם אני לא יודע מה הייתי צריך לעשות, מצד אחד אוי ואבוי אם הוא המשיך במעשיו הרעים ולא פחד לאחר שידע שאבי יודע, ומצד שני איך יכולתי להסתכל בפנים של החבר הכי טוב שלי ולספר לו מי הוא אביו באמת.
שנים רבות שאני סובל על ההחלטה שלקחתי, ובלוויה התברר שאבי הגיע ויצא לו גם הסבל של כל השנים, היום שאבא הזדקן הוא כבר מתקשה לשמור על פילטרים... ומה שהוא אומר הוא מוציא החוצה לחלל העולם, וככה הוא צעק בלוויה של החבר לשעבר את האמת המושתקת". סיים מני.
...
אני מניח שייקחו לי דפים שלמים לתאר את רמת ההלם שהייתה לי מהספור הזה... אבל אני רק יכול לומר שהפאזל המטורף הזה התחבר, מעשי מני ואביו ההזויים לפתע היו נראים כל כך מתבקשים...
זה היה סיפור נוראי. על אדם שכלפי חוץ כל כולו צדיקות ויראת שמיים ועשיית טוב, ומבפנים מחלה ממארת שמרקיבה את האישיות, וזה סיפור נוראי על טרגדיות אישיות רבות שכנראה באו בעקבות הטירוף של הרב הצדיק... סיפור נוראי. על סוף לא גמור, סיפור נוראי על החלטות מוסריות, וההשלכות שלהן.
מאז... כבר כמה ימים שאנחנו מנסים לחשוב ביחד על תירוץ לאורי על כל אוסף האירועים המשונה, ותכלס? אין לנו רעיון.
מוקדש לילדים ולילדות שקולם נדם ולא נשמע
פרק 4 בסדרת הנשמות של איצקוביץ.
הקדיש יתום באצקוביץ תמיד היה סיפור מעניין. במניינים שמתפללים נוסח ספרד זה עוד איכשהוא בסדר. כולם אומרים יחד. אבל במניינים נוסח אשכנז היו תמיד מריבות שקטות של ממש. פרצופים מעוותים ונזעמים בין כל אלו שסך הכל רצו לכבד את מי מהוריהם שהלך לעולמו.
משהו היה נראה לי תמיד מעוות בזה. מה הקטע במריבה הזו. לא נראה לי שלאבא או לאמא שבשמיים עושה טוב הקדיש שעובר דרך מריבה. אבל נו. לך תשכנע את היתומים.
היה איזה מניין אחד שאחת לכמה זמן הייתי מבקר שם, ששנים היו המריבות הללו, בין היתומים התורנים והותיקים, אבל בשנה האחרונה 'קדיש עלינו' היה טריטוריה חתומה עבור כולם. קדיש זה היה תפוס על ידי הצוציק בן ה13.. יענקי לווינשטיין שאבא שלו נפטר מהמחלה הארורה. משום מה אותו כולם כיבדו לומר את הקדיש החשוב ביותר, ללא שום עימות, ואחר כך חזרו להתעמת על הקדישים הנותרים.
במשך רוב השנה, בכל פעם שהייתי קופץ לשם, תמהתי על העניין מאוד. כיצד ייתכן שמריבות הקדיש פוסקות עבור הילדון שאפילו לא מראה צל של נכונות עבור מאבק הקדישים?
לקראת סוף השנה סקרנותי הציקה לי כבר כמו דגדוג, והחלטתי ללכת לבורגמן.
בורגמן הוא יהודי מתבגר נכד של אחד מגדולי הדור שעבר, שהיה עובר ממניין למניין וקורא בתורה בימי שני וחמישי בכל רחבי איצקוביץ'. לא היה לו קול משהו אבל היה לו קצב סביר יחסית לדרישות המחמירות של הבני ברקים. לבורגמן גם הייתה יכולת מיוחדת לצוד מידע מכולם, וכך, מה שקורה באיצקוביץ מתחת לפני השטח הוא יודע לאורך ולרוחב.
ואז בורגמן החל לספר לי: "במשך שנים רבות היה במניין הזה מריבות, מי ישלוט, מי יהיה הגבאי, מי יחליט ומי יקבע, היה בלתי נסבל כבר הצעקות בקריאת התורה, זה היה מביש ונוראי, כך במשך המון זמן, עד שהחל להגיע למניין איזה אברך צעיר. הוא היה ג'ינג'י נמרץ עם עיניים ממזריות, פרצוף כזה שבלתי צפוי מה הצעד הבא שהוא יביא פתאום...
והוא, החליט להתערב ולהיות האיש שעושה שלום בין הניצים, בהתחלה כולם לא ייחסו לו חשיבות. 'האחד בא לגור וישפוט שפוט' אמרו עליו.
אבל לאט לאט, המריבה נחלשה האנשים התעייפו, והתחילו להקשיב לדברי הטעם שהיה לאברך החצוף לומר, בסופו של תהליך האברך אירגן הכל, ולאחר זמן ובהסכמת כל הצדדים מונה גבאי לכל דבר ועניין במניין, והתפקיד שהאברך עושה השלום קיבל - היה להיות אחראי לחלק את הקדישי יתום...
לאברך הזה קראו חיים לווינשטיין... לפני כשנה וחצי הוא חלה בסרטן, כולם באו והיו לצידו לאורך כל הזמן, שמחו בהתקדמות ובכו בנסיגות, אך נשארו שם כל הזמן עד הסוף הצפוי והמר... אבל הדבר האחרון שזכה חיים, הוא היה להיות בבר מצווה של בכורו יענקי... שהתקיימה כמה שעות לפני הסתלקותו מהעולם... שם הוא ביקש מכל גבאי המניין שייתנו לבנו בשנה שלאחר פטירתו את הקדיש של 'עלינו לשבח'.
וכך היה. מייד בקומו מן השבעה יענקי התחיל להתפלל פה כל יום, והקדיש של 'עלינו' שלו בלי שום פקפוק, בקדישים שאחרי הם רבו כרגיל, כי אחרי הכל... נותרנו ללא גבאי שיהיה אחראי על חלוקת הקדישים..." סיים בורגמן וניגב דמעה מפניו הקשוחות.
"תראה מה זה טבע האדם" המשיך בורגמן, "שנייה הוא יודע לשים את כל הבעיות בצד ולהתעלות עבור מישהו אחר, ושנייה אחר כך - באותם עוצמות - לנהוג בקטנוניות עבור קדושה מזוייפת... מדהים אה?!" סיים בורגמן והמשיך במרוצה למניין הבא.
"מדהים" אמרתי לעצמי. עצוב ומדהים".
עוד חצי שנה עברה, הרוח והאנושיות כבו לחלוטין. הייתי חצי מת, בקושי הצלחתי לחשוב בבהירות, בלוטות הדמעות כבר לא עבדו מרוב שימוש, ואז הגיע יום אחד שהצלחתי להבין שיותר אינני מסוגל, והתקרבתי אל הגדרות החשמליות במחשבה לסיים הכול...
ברגע האחרון שמעתי צעקה "לאאאאא!"
התכוונתי להמשיך אל הגדר, כי לא היה לי שום סיבה להמשיך לחיות, אך משהו ביצר הסקרנות שלי גרם לי להסתובב, והנה אני רואה איש מבוגר רץ לכיווני בדמעות, "אל תקטע את המשכיות מנגינת העם היהודי", צעק.
איני יודע אם אני צריך להזכיר אך כל פני כל האסירים היו מגולחים, ואי אפשר היה להבחין כלל מי איש פשוט ומי רב או אדמו"ר גדול, אבל יש משהו בתואר הפנים של אנשים שאפשר לראות מה הם, אני ראיתי לפני אדם קדוש, עדיין רציתי להשתחרר עולם הייסורים שעברתי, אך רציתי לראות אותו ולשמוע אותו.
הוא קרא לי לשבת אתו, והתחיל לשוחח איתי ולעודד את רוחי, כולו היה מתובל פסוקים ואמרות שמעולם לא הכרתי, אני לא טעמתי מהדת כלום, אך היה בזה אור מיוחד, ואם תשאל איך אפשר להתהפך ברגע, שנייה אחת לרצות לסיים הכל... ושנייה אחרת להקשיב למושגים שמעולם לא הכרתי – אתה צריך להבין שהמצב הנפשי שלי היה באשפתות, ועצם זה שקיבלתי יחס מאדם כלשהו בתקופה קשה כזו מנעה ממני לסיים את חיי.
לאחר מכן התברר לי שהאיש שמנע ממני להתאבד היה אדמו"ר חשוב מאוד בפולין לפני המלחמה, ומאותו יום חיי הגיהנום שלי השתנו והתחלתי לקבל טיפות של גן עדן מהאדמו"ר, לאט התחלתי להכיר את הדת שלנו, ובתקופה זו של צרה אינסופית, הטעם הרוחני המתיק את המרירות הקשה שהייתה שם.
לאחר תקופה שאני והרבי היינו בקשר הגיעו ימי החנוכה, והרבי ביקש שנעשה את כל המאמצים בשביל להשיג נרות חנוכה, ולהדליק את הנרות עם כל הכוונות וההידורים, "האור הרוחני יכבה את החושך שאופף את העולם עכשיו" אמר לנו כל הזמן.
לפני ליל ראשון של חנוכה הרבי עשה לנו הכנה ולימד אותנו ניגון מופלא על המילים "מעוז צור", ניגון שקיבל מאביו שקיבלו מאביו לפניו, היה זה ניגון סוחף וכולם לימדו אותו מהר.
לא אלאה אותך אילו ניסים חווינו בשביל להשיג שמן, אך בסופו של דבר השגנו, ובליל ראשון של חנוכה התאספנו אני ועוד כמה יהודים יחד עם הרבי בתוך הצריף שלנו.
הרבי ניגש בהתרגשות גדולה אל החפץ שהצלחנו לעשות ממנו חנוכיה, ובירך את כל הברכות בלהט חסידי, ואנחנו התחלנו לזמזם בשקט את הניגון שהרבי לימד אותנו.
לפתע נפתחה הדלת בגסות, ואליה נכנס מפקד הבלוק שלנו, גרמני אכזרי צמא דם. הוא הסתכל בעיניים מוטרפות על הרבי, הסתכל על החנוכיה, ואז... הסתכל עליי, פרצופו שינה באחת את המבט מזעם להנאה סדיסטית, ואז הוא אמר "חנוכה אתם חוגגים?! למה אתם חוגגים בשקט בואו נעשה מסיבת חנוכה!".
הוא הישיר את מבטו אליי וצחק – "הרי נמצא איתנו ילד הפלא של גרמניה, הפסנתרן המחונן מברלין, שלא הצלחתי להיכנס להופעה שלו מרוב שהכרטיסים היו יקרים, הוא ינגן לכם! חחח".
באותו רגע הוא הוציא אותנו החוצה והעיר את כל הבלוק שלנו, הוא שלח להביא לא פחות ולא יותר פסנתר כנף ענקי ששימש את הלהקה שקיבלה את פני הבאים לאושוויץ, הושיב אותי בכוח על ידו וצרח עליי- "תנגן חלאה יהודית! תנגן! רציתם מסיבת חנוכה?! תהיה פה מסיבה עד המוות פשוטו כמשמעו!".
לי לא היו ברירות רבות ומיד התחלתי לנגן, והנאצי הכריח את כולם למחוא כפיים ולרקוד, ואז הוא לקח את הרבי וקשר אותו לעמוד, והתחיל להפליא בו את מכותיו ללא רחם, אני מרוב הלם הפסקתי לנגן וכולם הפסיקו לרקוד, הנאצי הסתובב וצרח אליי- "אל תפסיק לנגן! הרבי שלכם ימות מרוב שירה!!!!".
אני התחלתי לבכות אך לא היה לי ברירה והמשכתי לנגן, תוך כדי שהנאצי ממשיך להכות את הרבי, הרבי כבר היה על סף מוות, ואז הרבי צעק לי- "מעוז צור", בתחילה לא הבנתי מה הרבי רוצה, עד שתפסתי שזה מה שהוא רוצה שאני ינגן, ומיד התחלתי לנגן את הניגון המופלא של הרבי, לא הייתה שם עין אחת יבשה, הרבי על סף מוות והנאצי לא מפסיק להכותו, וברקע "מעוז צור".
הנאצי ראה שישנה איזו התרגשות בקהל והמשיך להכות את הרבי בחוזקה, והרבי בכוחותיו האחרונים מתחיל לומר משהו, "מעוז צור... ישועתי. לך נאה לשבח... תיכון בית תפילתי ושם תודה נזבח.." הנאצי זעם וצעק עליו לשתוק, אך הרבי בשלו, כולו זב דם וממשיך לשיר, הנאצי השתולל מזעם שלא מצייתים להוראותיו, ושלף את אקדחו וכיונו לעבר הרבי, והרבי מסתכל עליו וצועק בכוחותיו האחרונים "אז אגמור בשיר מזמור..." ובאותו רגע שמענו כולנו את צרור היריות של הנאצי שכוונו לעבר הרבי.
*
"עכשיו אתה מבין למה הניגון הזה קדוש?!" שאל אותי הזקן \ דוד – ילד הפלא מברלין. "אלו המילים שהרבי אמר לי – "אל תקטע את המשכיות מנגינת העם היהודי", וזה מה שהוא עשה, לא הפסיק את המנגינה היהודית עד הרגע האחרון, תנסה גם אתה בחור צעיר- להמשיך את המנגינה, המנגינה היהודית האמתית הלאה.
*
פרק 17 בסדרת הנשמות של איצקוביץ.
האופי האנושי הוא דבר מרתק. רגע אחד הוא סקרן לריגושים ודברים שעוד לא חווה, אך ברוב הזמן הוא מעדיף להכיר רק את הקונכייה שלו בלי לפתוח את העיניים לכל הדברים השונים בעולם.
"חדש אסור מן התורה" זה משפט ששומעים חדשים לבקרים כשמישהו או משהו משנים את הסדר הטוב והישן של הדברים, במיוחד ככל שמתבגרים מתקבעים יותר על הרגלים וכל שינוי הוא מעיק.
ככה הסביבה שלי. מתפללים בקביעות באותו מניין. הילדים באותם מוסדות, והכל בקלאסה בני ברקית.
כך שהגברת ההיא התחילה לתת את הופעותיה מחוץ לאיצקוביץ זה הרים הרבה גבות.
איצקוביץ מלאה הזויים מכל גווני הקשת האנושית. כל מיני מוזרים באים והולכים, כל עוד הם הולכים זה בסדר אבל ברגע שהם מתחילים להתמקם ולשנות את הסדר הקבוע אז נוצרת בעיה.
כך היא הייתה. בהתחלה חשבנו שזו תופעה חולפת כמו כל השאר, אך שהאישה האלמונית מצאה לעצמה פינה קבועה והחלה להתנועע כל יום בתחנונים אילמים כלפי העוברים והשבים - הבנו שהיא פה בשביל להישאר.
"האלמונית" -כפי שנקראה בפי כל- עמדה כל יום במשך שעות על גבי שעות בכניסה לאיצקוביץ, פניה מכוסים כמעט לחלוטין, עם שלט ענק שזועק לעזרה ומסמכים מצולמים של תביעות נגדה בבית משפט, היא לא הוציאה הגה, אלא בתנועות אילמות ובפנטומימות שונות הייתה מתחננת לרחמי ההמון.
ישנם כאלו שכשמשנים להם משהו ממה שהם רגילים, הם רוטנים -חזק- מתחת לשפם, אך לא עושים כלום ובסוף מתרגלים. לעומתם, ישנם כאלו שנלחמים בכל מחיר שלא ישנו ולא בטיפה מאורחות חייהם הנכבדות.
"היא מזיקה לכל המתפללים" אמרה קבוצה גדולה מהמתפללים הותיקים, "איזה מין דבר זה? שאישה תעמוד בכניסה לבית הכנסת ותתנועע בצורה לא נורמלית?!" רטנו כולם.
והיו שאמרו ועשו. קבוצות גדולות החלו לבוא אליה בדרישות תקיפות יותר ויותר להתרחק מהכניסה לבית הכנסת, והיא בשלה, כל פעם שפנו אליה סימנה לעבר השלט בפרצופים מתחננים לעזרה, רוב הקבוצה הרגישה לא בנוח לעמוד ולצעוק עליה ככה, אבל היו כאלו שממש התעקשו.
בכל מיני דרכים ותחבולות ניסו לגרום לאלמונית לעזוב את האיזור, אך היא לא הייתה מוכנה לעזוב ויהי מה, ולעומתה היו קבוצה שלא הייתה מוכנה לקבל בשום אופן את נוכחותה בכניסה לאיצקוביץ.
למעשה. היא לא הזיקה באמת לאף אחד. היא רק הזיקה לאיזה מרקם עדין שאנשים מדמים לעצמם. אבל אני שתקתי... לא הכנסתי את עצמי בין ההרים.
משראו הקבוצה נושאת דגל הקדושה שהיא לא מתייחסת אליהם החליטו לברר ולעקוב מה היא ומי היא.
למחרת הם חזרו בארשת ניצחון והבטיחו לכולם שבקרוב היא תיעלם.
ואכן... היא נעלמה יום אחד כלעומת שבאה. יותר נוכחותה לא 'הזיקה' לסביבה החשובה...
הסיבה לכך בתחילה לא הייתה ידועה. עד שהתבררה האמת.
הקבוצה שעקבה אחריה גילתה דרל השכנים שהאלמונית היא גרת צדק שבעברה בארצות הברית היא הייתה זמרת מפורסמת שעזבה הכל ובאה ערירית לישראל ולאחר מכן עברה תהליך גיור מלא.
הקבוצה העבירה את הסיפור הזה איכשהוא לכלי התקשורת בישראל, הם הפכו את הסיפור לסנסציה, והיא כנראה שתכננה להישאר באנונימיות הפסיקה לבוא לאיצקוביץ...
כששמעתי את הסיפור הזה, כבר עברה תקופה מאז שהאלמונית שכבר לא הייתה אלמונית נעלמה... והזדעזעתי נוראות. אנחנו מחוייבים שלא לבזות את הגר כי גם אנחנו היינו גרים, וככה גרמו כזה דבר ליהודייה כשירה שהצטרפה לעם הנבחר.
כשסיפרתי בבית לאשתי את הסיפור, היא זעמה ששתקתי ולא אמרתי מילה לחבריי בקבוצה שרדפה אחריה, ודרשה ממני לברר היכן היא גרה.
בתחילה סירבתי. אך לאחר שהיא הייתה עיקשת בדעתה ביררתי אצל אחד מהקבוצה מה היא כתובתה, ואני ואשתי הלכנו לשם ודפקנו בדלת.
את הדלת פתחה לנו אישה חרדיה קלאסית. זו לא הייתה האלמונית מאיצקוביץ.
"מי אתם ומה רצונכם?!" דרשה הגברת לדעת.
"בעלי הוא מתפלל קבוע באיצקוביץ, המקום ששם אוספת כספים מי שאמרו לנו שגרה כאן. שמעתי על העוול שנעשה לה ורציתי לבדוק כיצד אולי אפשר לעזור לה" ענתה אשתי.
"כנסו בבקשה" אמרה האישה באנחת עצב.
היא הגישה לנו כוסות מים, התיישבה ואמרה: "אני בעלת המקום ואכן השכרתי את המקום לאישה שהייתה אוספת כספים באיצקוביץ.
כשהיא ביקשה לשכור את המקום, היא הייתה נראית מוזרה ודיברה אנגלית, אך לא היה דופי בכסף שהיא נתנה ולכן השכרנו לה את הבית בלי לשאול הרבה שאלות.
בהתחלה היא לא שוחחה עימי, אך אני יצרתי עימה קשרי ידידות והתעניינתי בשלומה מידי יום, והיא סיפרה לי על חייה.
היא גוללה בפניי את כל מסע חייה המוצלחים בחוץ לארץ, איך שהצליחה מאוד כזמרת, וככל שההצלחה גדלה לא מצאה לעצמה שקט, גם מפנים היא הייתה ריקה, וגם מבחוץ לא מצאה שקט, הציקו לה ללא הרף, העיתונות והצהובונים, והיא מאסה בחיי הזוהר שהיו לה.
היא חיפשה אחר עולם שבו לה אין מקום לשיר וגילתה שביהדות הנשים לא שרות, היא ניסתה להבין בעקבות זה יותר על היהדות, עד שהתגבשה ההחלטה לעזוב הכל ולעלות
פרק 16 בסדרת הנשמות של איצקוביץ.
יש הרבה סוגי אנשים בעולם פרצופיהם שונים. כל אחד וסגנונו, וכל אחד מה שהוא משדר לעולם.
יש אדם שמשדר נינוחות ויש אדם שמשדר לחץ, יש שאדם משדר סדר ויש שאדם משדר בלאגן, יש אנשים שמשדרים עצב ודיכאון ויש אנשים שמשדרים שמחה.
אדיר היה בעל תשובה שהיה עושה את כל השיפוצים באיצקוביץ, למזלו היה צריך אותו כמעט כל יום שכן באיצקוביץ דברים נהרסים במהירות בגלל כמות האנשים שמסתובבת בתוכו.
אדיר היה יהודי ששידר שמחה ונעימות תמידית, בלי לומר מילה כשהיה נכנס לחדר המקום היה מתמלא בתחושת חיים ושמחה, ושהיה מדבר תמיד דיבר בצורה אמונית וחיובית, הוא המיס לכולם את הלבבות.
אדיר היה ההפך הגמור ממני. אני הייתי אדם קצת לחוץ בטיבי, ולא הייתי נוהג ללהג ולצחוק יותר מידי, אך כשאדיר היה עובד לידי וזורק לי איזו אימרה נחמדה תמיד הייתי מתמלא שמחה רגעית בגללו.
אדיר שם לב היטב לאיפוק שלי והשתדל להוציא אותי ממנו ככל האפשר, כשהייתי בסביבתו הוא היה מעורר אותי לשמוח ולא לחיות בכבדות יתר.
"תחת אשר לא עבדת את ה' אלוקיך בשמחה- אפשר לעשות הכל כמו שצריך אבל אם אין שמחה אז אין כלום" היה חוזר ואומר לי בכל פעם.
אני הייתי מחייך במבוכה מהנהן וממשיך הלאה אל שטף החיים הלוחצים והרציניים...
תמיד תהיתי לעצמי. איך זה שיש אנשים ששמחה ואופטימיות הם מנת חלקם תמיד ואני והרבה נוספים חווים הכל בצורה כה קשה ולוחצת, והתשובה שלי לזה הייתה שהם פשוט לא חווים קשיים כמו כולם, הם אנשים פשוטים שלא חוו עצב או כאב חזק ולכן קל להם לשמוח.
פעם אמרתי את התובנה הזו לאדיר והוא... כהרגלו. צחק בקול גדול ולא ענה על כך.
לא ידעתי הרבה על חייו הפרטיים של אדיר, חוץ מזה שהוא בעל תשובה כמה שנים טובות לא ידעתי שום פרט נוסף עליו.
כך כשאדיר נעדר מאיצקוביץ תקופה ארוכה והביאו לו מחליף שישפץ במקומו, לא ידעתי איך לברר מה קרה לו.
ההעדרות שלו הביאה לי עצב, הוא היה נקודת אור של שמחה בחיי היום יום.
כשהוא חזר, היה משהו שפוף בהליכה שלו, כל מיני איזורים בשער ראשו ובזקנו הפכו בתקופה ללבנים, אך בכל זאת הוא היה שמח כימים ימימה, והביא לי חיבוק גדול כשראה אותי.
"אני רואה שהתגעגעת" אמר וצחק.
לא הרגשתי בנוח לחקור אותו על היעדרותו הממושכת, אז שתקתי והכל המשיך כרגיל, היינו נפגשים באיצקוביץ ואני הייתי מקבל מנת מוסר על החיוב לשמוח כל הזמן ולהשליך את עצמנו על הקב"ה בלי להתעסק בחשבונות כל הזמן.
שוב תקופה ארוכה שאדיר נעלם, ויום אחד עוברת שמועה באיצקוביץ שלאדיר נפטר ילד בן שש עשרה מהמחלה ונתנו כתובת לנחמו, הלכנו קבוצה לנחם אותו, כשנכנסנו כולנו פערנו פה בתדהמה. אדיר הלבין לחלוטין.
אדיר היה נראה מצד אחד שבור ורצוץ, אך עם איזה גבורה פנימית שהייתה נראית חזקה מהשבר, כמה קמטים חשדים עידנו את תווי פניו החזקות, ושיוו לו מראה גדול מהחיים.
הוא סיפר במילים קצרות על בנו הבכור שחלה במחלה הארורה ונפטר בייסורים כשהוא כה צעיר, לאף אחד מאיתנו לא היה יותר מידי מה לומר, ונפרדנו ממנו בברכת האבלים.
תקופה לאחר השבעה אדיר חזר לעבוד באיצקוביץ, אדיר שהלבין באחת ומראהו החיצוני השתנה לא שינה כהוא זה את אדיר הישן באופיו, הוא שעבר כזו צרה, המשיך לפזר אופטימיות ונחמה מסביבו לכולם, זה היה נראה שהפטירה חיזקה לו את השמחה.
אני נבוכתי. כל מה שחשבתי במשך שנים קיבל פתאום סתירה. הנה אדיר, שעבר צרה כה קשה ממשיך לשמוח, לא רק אנשים נטולי צרות שמחים.
לכן כשאדיר הטיף לי כהרגלו ש"ללא שמחה לא שווה הכל" לא התאפקתי ושאלתי אותו איך הוא מצליח לשמור על אופטימיות אחרי כל מה שהוא עבר.
הוא שתק כמה רגעים וביקש ממני לחכות כמה דקות אחרי שיסיים לשפץ איזה משהו בבית הכנסת, אחרי שסיים לקח אותי לצד ואמר לי: "דע לך שבלי שמחה אי אפשר לשרוד פשוט!!! לא נולדתי עם זה עבדתי שזה יקרה כי לא הייתה לי ברירה".
"נולדתי בבית חילוני" אמר. "הייתי ילד שקט ולא בעניינים כל כך, "לוקח את החייםברצינות מידי" אמרו עליי כולם, לאחר הצבא החלטתי עם קבוצת חברים שקטים כמוני לצאת לטיול אחרי צבא בתאילנד.
עברנו שם כל מיני סוגי הרפתקאות, שפויות יותר ופחות... ולקראת סוף הטיול החלטנו לשכור מדריך שייקח אותנו לטיול אתגרי ורציני ביערות ובג'ונגלים ששם.
לפני שיצאנו שמענו על מסעדה עם אוכל ישראלי טעים והחלטנו להצטייד איתו למסע.
המסעדה התבררה כבית חב"ד המקומי... קיבלנו משם אוכל בשפע, וזרמנו עם השליח שהניח לנו תפילין... למשפחתנו לא היה קשר מיוחד עם אלוקים אבל לא היינו נגד המסורת.
לפני שנפרדנו מהשליח הוא שם לי ספקון קטן בתיק, 'תהילים'. "שיהיה" אמר. "שיהיה" אמרתי גם אני ודחפתי את התהילים באיזה תא חיצוני.
הטיול התחיל נחמד, לקח לנו יום וחצי להבין שהמדריך הוא לא מדריך אלא רמאי, כשהבנו את זה זה היה מאוחר מידי, איבדנו את הדרך לגמרי, באמצע שומקום, חושך מוחלט ופחד אימים, והמדריך? היה יותר מפוחד
פרק 15 בסדרת הנשמות של איצקוביץ.
מדרון הוא לא תמיד חלקלק, לפעמים הוא מאוד ארוך, לא שמים לב לאורכו וכשהוא מגיע לשפל רק אז מבינים את עוצמתו.
העבודה שלי בחיים היא לא קלה במיוחד. אך יש לה תוצאות חשובות וקריטיות עבור המוסד שאני עובד עבורו.
עולם התורה. עולם כפשוטו. לעולם הזה התשתית תמיד רועעה. תמיד היא תחוייה בחסדי זרים, בין הזרים תהום אידיאולוגית ברורה, אך שניהם התורמים הגדולים ביותר לעולם התורה בארץ ישראל. הזרין אלו מדינת ישראל וחסידי סאטמר... שכסף רב משניהם נשלח עבור אותה מטרה, קצת אירוני אבל עולם התורה ככה מתקיים שנים.
בישיבה שעבדתי בה הייתי אחראי על הצד שבחוץ לארץ. תפקידי היה לגייס מנדיבי עם באמריקה כסף עבור הצרכים הבסיסיים של הישיבה.
ברוך ה'. אני רואה הצלחה בתפקידי, והיופי המיוחד של יהודי אמריקה גורמים לאספני הכספים לא לחוש כ'שנוררים' אלא כמו שדרי"ם- שלוחא דרבנן.
לפעמים, חווים בושות גדולות והשפלות משמעותיות אבל לרוב ההצלחות והיחס היפה מרוב האנשים גורמים לתפקיד להפוך איכשהוא לגיטימי.
אבל אני לא חד בדרא. כמוני, מסתובבים להם מאות ראשי ישיבות וכוללים ושאר ירקות, שגם הם -בצר להם- מכתתים רגליים ברחבי העולם בשביל המוסד שלהם.
את ר' בנימין הייתי פוגש בקביעות רק בשני מקומות, פעם היינו נפגשים באיצקוביץ ופעם ב"שומרי שבת- בורו פארק", שני השטיבלעך מהגדולים בעולם מאגדים לתוכם במהלך השנה עשרות אלפי יהודים שבאים לשפוך שיח ביחד, וכמו שאיצקוביץ על אף היותו באמצע בני ברק מאגד לתוכו את כל הסוגים והמינים שיש ביהדות כך זה גם ב'שומרי שבת'.
בהתחלה לא דיברנו יותר מידי, סל הכל מפגשים מקריים, אבל עם הזמן העברנו הנהוני שלום ולאחר מכן מפגשנו הפכו לידידות שבה העברנו רשמים מעבודתינו.
ר' בנימין ראש כולל קטן בבני ברק לאברכים בני עליה, לכוללים אין מימון חיצוני. מלבד תמיכת משרד הדתות המזערית הכל בנוי על כספי תרומות.
כך במשך שנים רבות התבססו קשרינו סביב העבודה. פחות היינו מעבירים רשמים על הסכומים המדוייקים שכל אחד אסף, אבל היה נראה שהעסק מצליח לר' בנימין, הכולל התרחב והפך לשם דבר בבני ברק.
כשבתי הבכורה נישאה ועברה לגור בצמוד לידינו ביקשתי מר' בנימין שיקבל לכולל שלו את חתני הטרי, הוא כמובן לא סירב וחתני הפך לחלק ממקבלי המשכורות שלו.
שנים עברו, וחתן שלי סיפר שהכולל נקלע לקשיים, המשכורות לא משולמות, ור' בנימין נעלם לעיתים תכופות - כנראה נוסע לאסוף כספים- ולאחר תקופה אף נסגר הכולל.
הייתי בטוח שתקופה קצרה לאחר סגירת הכולל מקום המפגש היחיד שיהיה לי עם ר' בנימין יהיה רק באיצקוביץ.
אך טעיתי. שלש שנים עברו מסגירת הכולל, ועדיין אני ור' בנימין נפגשים. גם באיצקוביץ וגם ב'שומרי שבת'... היה מוזר לי העניין שפרק זמן כה רב הוא ממשיך לאסוף כסף אחרי סגירת הכולל... אך לא שאלתי כלום והמשכנו לשוחח כרגיל.
מידי פעם יצא לנו לטוס ולשוב באותם טיסות. אך אני נמנעתי לשוחח או לשבת ליד מישהו. ניצלתי את 12 השעות טיסה לחשבונות וניסיונות שינה שלרוב לא צלחו.
ערב אחד. לאחר סיום מוצלח למדי של מסע אסיפת הכספים, נפניתי כשעה לפני הטיסה להתפלל מעריב לפני עלות השחר בשומרי שבת.
בית הכנסת היה די שומם ולקח זמן עד שהתגבשנו למניין, אך בסייעתא דשמיא נמצא העשירי והתפללנו.
לפני יציאתי ראיתי בקצה בית הכנסת, באיזור החשוך, את ר' בנימין יושב ובוכה בכי תמרורים... זה היה מוזר.חזותו של ר' בנימין תמיד הייתה חזקה וקשוחה.
ניגשץי אליו ושאלתי אם הכל בסדר, והוא אמר שהוא עייף מאוד... והוא צריך לעלות על הטיסה הקרובה.
"זו הטיסה שלי" אמרתי, "בוא ניקח מונית לשדה התעופה יחד". נסענו בשתיקה ועלינו לטיסה.
הייתי מותש ממש, ול'מזלי' המקום שלי היה רחוק מאוד ממקומו של ר' בנימין, וכך יכולתי להתעסק בעינייני בשקט.
אך לאחר שש שעות טיסה, שכבר הייתי בחלום עמוק על המיטה בבית שלי...היושב לצידי העיר אותי. זה היה ר' בנימין שהחליף מקום עם היושב לידי....
"צר לי שאני מטריד אותך" פתח. "אבל אני יושב כבר שש שעות בוער בכיסא בלי יכולת לעשות כלום, ואתה, שנמצא פה... חשבתי אולי תבין אותי..."
"אדרבה. בשמחה! דאגה בלב איש ישיחנה" אמרתי תוך כדי פיהוק והטתי אוזן.
"אתה בוודאי יודע על הכולל שלי... על הצלחתו הרוחנית ונפילתו הכלכלית... שמעת בוודאי מחתנך...
בתחילת דרכי בראשות הכולל, הייתי מאוד מחושבן על כל שקל שהייתי מכניס ומוציא. היו דפים ומסמכים מסודרים לכל דבר...
אך קרו שני דברים במקביל ששינו את זה. הראשון שפשוט הכולל הצליח ונהיה מבוקש, ואני התפתיתי לקבל את מיטב המוחות ושהכול יצליח, ובמקביל ילדיי החלו להינשא בזה אחר זה.
בנקודת הזמן הזו החשבונות החלו להיות לא מסודרים. הוני האישי התערבב בכסף של הכולל..שכנעתי את עצמי שכך צריך להיות..שהכולל זה אני ו'יהיה בסדר בעזרת ה' אמרתי.
אבל כשמתנהגים בצורה חסרת הגיון לא נהיה בסדר.
פרק 14 בסדרת הנשמות של איצקוביץ.
גנים. דבר מעניין ולא ברור. צירופים של גנים לאורך הדורות הופכים את הבן אדם למה שהוא. יש לו בחירה להפוך את מה שהוא קיבל, אבל כל אחד מתחיל עם נתונים בסיסיים שהוא ירש מהוריו.
אצלנו במשפחה, אמא לא הייתה רזה כל כך, אך לעומתה אבי היה רזה כחוט, אני... יצאתי איכשהוא רזה, אבל שאר המשפחה כולה הייתה נוטה להשמנה כל אחד ורמתו...
אבא, לא סתם היה רזה, בצעירותו הוא היה שמן מאוד עד שהוא החליט שזה פחות פתאים לו, והחל להזיז את עצמו בהליכות, ולבלום את פיו מלנגוס כל מה שזז, וכך הוא נהיה רזה, מאז במשך שנים רבות, אבא שומר על התזונה ככבת נפשו.
אמא, אהבה את המטבח, היא אהבה להכין ולאכול בעצמה מדין "טועמיה"... אך היא ואבא היו תמיד בעימות שקט ובלתי פוסק על התזונה בבית, אמא אהבה לפנק ואבא רצה שהתזונה תהיה מותאמת לצרכיו, כל תקופה מישהו אחר היה יוצא וידו על העליונה בעוד השני לומד להסתדר.
אך היה זמן שבו הכל השתנה. אבא ניצח. היה זה כאשר חוי אחותי הבכורה התקרבה לגיל השידוכים, אבא שלי הריץ אותה מתוכנית דיאטה אחת לאחרת ודאג שכל הבית יאכל תזונה בריאה כפי הצורך המדוייק.
בסוף זה עבד. חוי רזתה גם כמו מקל ולאחר מכן יצאה לשידוכים ונישאה.
כל המשפחה מאז הפכה ממורמרת... לא היו ממתקים בבית, לא היה סוכר רגיל אלא רק ממתיקים מלאכותיים, קולה? הצחקתם אותי...
לשמע טענות בני הבית אבי היה מגיב: "מה רע לכם?! תאכלו כמו צביקה" אמר והצביע לכיווני, אני שהייתי הרזה, הפכתי לדוגמה שלו עבור כל בני הבית איך ובאיזו כמות צריך לאכול...
לא עזרו הטענות שלהם שלי אין תיאבון כמו שלהם, ולכן לא מפריע לי התפריטים המצומצמים הללו, "זה שיעור לחיים בשליטה עצמית" אמר בתקיפות.
העינוי הכי גדול היה של הבנים. כל פעם שהיו באים לאיצקוביץ, בצאתם ובבואם קידם את פניהם מראה החנות הססגונית ומלאת הטעמים של שליימל'ה... עיניהם היו כלות למראה הדברים בחנות, אבל... זה העה למראה עיניים בלבד. בלי שום נפילות.
אבל בשורה התחתונה, זה עבד. המשפחה כולה החלה להצטמצם. פיזית, אני, הייתי מרוצה... נהיה לי מקום ברכב...
האמת שלדעתי מאז המשפחה צחקה פחות ממה שהיה קודם, אבל האחים והאחיות הגדולים התארסו בזריזות, מה שכביכול הוכיח את טענתו של אבא שהצדק עמו בתפריטים שהוא חייב את כולנו בהם.
על כולם זה עבד. חוץ משוקי. שוקי הוא האח שמעליי, הלב הפועם של הבית, מביא איתו שמחה ואווירה לכל מקום, כמובן שהוא מביא גם הרבה 'שוקי' איתו לכל מקום... הוא היה מאוד מלא... והדיאטות של אבא שלי לא עזרו לו כמעט, הוא היה יורד כמות יפה, ופתאום בלי שום סיבה ברורה עולה יותר ממה שהיה.
אבא היה מתוסכל ממנו ממש... אבל הניסיונות צלחו לתקופה קצרה, ואז שוקי שוב השתלט על שטחים נוספים בעולם...
מאז שאנחנו ילדים היינו הולכים למעריב יחד באיצקוביץ וחוזרים יחד ומפטפטים לנו עם אבא... בזמן האחרון שוקי הפסיק לחזור איתנו... הוא היה מתעכב בבית כנסת, ואני חזרתי עם אבא לבד.
ערב אחד אבא ביקש ממני חרישית שאחזור אחורה ואראה לאן שוקי נעלם ואיך הוא מבלה... לא אהבתי את תפקיד הבילוש שקיבלתי... אבל כיבוד הורים בכל זאת, נפרדתי מאבי והסתובבתי אחורה.
חיפשתי את שוקי בכל רחבי איצקוביץ ולא מצאתי אותו, כבר באתי לחזור, אבל חשבתי לעצמי שהיום הרי "ליל שישי" ואולי חברים שלי נמצאים במסעדה של שליימלה שממול איצקוביץ ואפגוש אותם.
עליתי שם במדרגות, ועוד לפני שהעליתי את כל ראשי, ראיתי את שוקי אחי. שוקי ישב לבד בשולחן שהיה מלא וגדוש בכל מטעמי המקום, האמת?! צורת האכילה שלו כבר הייתה מלחיצה. הוא אכל כאחוז בולמוס.
אני הייתי נטוע ללא יכולת תזוזה. הפרה בוטה ממש של מה שאבא שלי דרש ממנו, אך שוקי בין ביס לביס ראה אותי, מה שהוא בלע נתקע לו בגרון למראי... אך הוא סימן לי בתחנונים לשבת לידו רגע.
"בבקשה בבקשה אל תאמר לאבא מילה!" התחנן שוקי. "אני יודע שזה לא בסדר מה שאני עושה עכשיו... אבל כל פעם שאני בדיאטה אני לא שמח. רע לי. כל הלימוד שלי בישיבה הופך לחלש, בהתחלה ניסיתי לשמח את אבא ולעשות באמת דיאטות, אבל סבלתי נורא כל כך, שאין לי ברירה ואני מבזבז את דמי הכיס שלי פה כמעט כל יום.. אין לי ברירה. בבקשה אל תספר לאבא" סיים שוקי בלחישה.
נפרדתי ממנו בשקט. התלבטתי. ריחמתי עליו מאוד מצד אחד, ההתמודדות שלו היא משהו שאני לא אבין, אף פעם לא חוויתי כזה חשק לאוכל, אך מצד שני אבא שלי ביקש בצורה מפורשת שאומר לו מה היו מעשיו של שוקי...
כשהגעתי הביתה, למראה פני אבי השואלות - הגבתי ששוקי סתם פטפט עם חבר, והלכתי בלב כבד לחדרי.
עברה תקופה. לפתע שוקי החל לרזות בצורה קיצונית, הוא איבד ממשקלו המון, ועם המשקל איכשהוא התנדפה השמחה. זה לא היה אותו שוקי, זה היה שוקי נפול ועצוב.
ערב אחד יצאתי לשבת עם כמה חברים במסעדה של שליימל'ה, ושוב... שוקי עם שולחן מלא מניירות ועטיפות, הוא כבר היה בסוף...
פרק 13 בסדרת הנשמות של איצקוביץ.
היינו שלושה חברים טובים בישיבה גדולה. שניהם היו בעלי דעה ואני יותר נחבא אל הכלים. אבל שלושה חברים היינן שחלקנו את עולמנו הצעיר יחדיו.
התחתנו וגרנו באותו האיזור, וכמובן התפללנו יחד, כמו כל עם ישראל, איפה בחורי ישיבות שזה עתה התחתנו יימצאו מקום להתפלל בו בשעה מאוחרת אם לא איצקוביץ?!
ישנם הרבה סוגי אוזניים בעולם... שלי לא היו מן המתוקנות, ויכוחיהם של יונתן ואהרן הרסו לאט לאט, ביסודיות ובעקביות את עור התוף העדין שלי... כשהם היו נכנסים לויכוח אני הייתי שקט ומחכה בסבלנות שיסיימו ויישאלו לדעתי ואכריע בויכוח, אני לרוב הייתי עונה תשןבה דיפלומטית שהייתה או מרצה את שניהם או מאכזבת, וכך היה מסתיים לו הויכוח... עד הפעם הבאה.
השנים חלפו. המשכנו בקשר, היינו מוצאים אחד את השני בין המניינים. ובשעת רצון היינו יוצאים החוצה, ואז יונתן ואהרן היו פותחים בקולות רועמים את הויכוח הבא.
נושאי הויכוח היו משתנים לפי המצב האיש בבית, ולפי שינויי הפוליטיקה בארץ ובעולם, כשלכל אחד מהם דעה יצוקה כברזל.
לויכוחים שבם התווכחו בתחילת דרכם לא הייתה שום משמעות בחיחם האמיתיים, זה בשלו וזה בשלו, אבל החברות הייתה טובה.
אך כשילדינו החלו לגדול, תהום נפערה בין יונתן לאהרן, יונתן היה הטיפוס הרציני בין החבורה, הוא שאף לחנך את הבית שלו בקדושה ובטהרה ללא שום רעיונות זרים והשפעות חיצוניות.
אהרן לעומתו, היה בראש הרבה יותר 'פתוח', הוא הגדיר את עצמו כ"חרדי מודרני", הוא היה מלא טענות כרימון נגד השמרנות והקיבעון החרדי, הוא החזיק מכשיר לא כשר והיה מעורב היטב בכל הוויות העולם המפתה שבחוץ.
הויכוח התחדד ככל שהשנים עברו, ופלאי הטכנולוגיה נעו בקצב לא הגיוני, לציבור החרדי החומות כבר היו פחות חזקות מפעם, הרבה הציצו החוצה בדרך כזו או אחרת, והיה ביניהם ויכוח רציני שנמשך תקופה, מה צריך לעשות היהודי החרדי הקלאסי בדורנו, האם להסתגר בעוצמה ולא להישמע לשום רעשים חיצוניים -כך סבר יונתן-, אך אהרן לעומתו טען שצריך 'להיכנע' ולזרום, "זה מה יש. זה הדור" אמר.
כל אחד מהם חינך את ביתו בדרך שנראתה לו, ילדיו של יונתן היו שמורים מכל משמר, פאותיהם גדולות ובולטות, לבושם מרושל קמעא, וסך הכל שמרנות השטייטל הישן נטפה מהם, לעומת זאת ילדיו של אהרן היו לבושים בשיא מותגי האופנה, והיו מעודכנים בקורות העולם.
לרוב ההבדל בין סוגי המשפחות מתחדד ככל שהילדים גדלים, בתלמוד תורה ובישיבה קטנה עוד דרים זה לצד זה כל מיני סוגי בחורים מכל מיני סגנונות, בישיבה גדולה לעומת זאת, מכיון שם זו התחמה האחרונה לפני החתונה, מנסים להתאים ישיבה לפי. סגנון הבחור.
לאהרן ויונתן היו בנים שלמדו יחד בישיבה קטנה, על אף שאנחנו היינו חברים טובים מאוד, שני הבנים לא היו בקשר כל כך, היה בזה משהו מוזר אבל אף פעם לא דיברנו על כך.
לקראת העלייה לישיבה גדולה של שניהם, הויכוחים הלכו והתחדדו, כל אחד מהם החליט לשלוח לישיבה מסוג אחר. יונתן שלח לישיבה גדולה מצויינת שבמצויינות, ואהרן שלח את בננו לישיבה חרדית לאומית לייט..
יונתן התפוצץ מהחלטתו של אהרן, וצעק על כך שהוא מחרב במו ידיו את עתידו הרוחני של בנו.
"אתה תמשיך להסתגר בד' אמות שלך ותצפה שכל העולם יתכופף לעברך, אני לעומתך אהיה ריאלי ואשלח את בני למקום שייתן לו איזה עתיד שהוא רוצה" צעק אהרן על יונתן.
ויונתן לא נשאר חייב: "אם הילד שלך יהיה חילוני זה באשמתך, אתה פתחת לו את העיניים. אתה אשם שהוא לא יהיה ראש כויילל", הטיח באהרן.
הפעם זה היה שונה. הייתה כבר שם מלחמה אישית ממש, ובתוך להט הויכוח אני הפכתי למושא העצבים. "תבחר פעם אחת צד" צעקו שניהם עליי, " פעם אחת תגיד את הדעה שלך. תגיד מה אתה חושב בלי להתחמק"...
לא הבנתי איך העצבים נפלו עליי בסוף, אךצהם דרשו כל כך חזק ואני ציטטתי להם את דברי הרמב"ם בפרק ד' מ'שמונה פרקים': וְאָמְנָם יְשֻׁבַּח בֶּאֱמֶת הַמִּצּוּעַ, "וְאֵלָיו רָאוּי לָאָדָם לְכַוֵּן, וְיִשְׁקֹל פְּעֻלּוֹתָיו כֻּלָּן תָּמִיד אֶל זֶה הַמִּצּוּעַ".
"יש שביל זהב" אמרתי. "האדם מחוייב ללכת בדרך האמצע, לא להקצין לשום כיוון, אני מחנך את ילדיי לתורה ויראה ומצד שני כן מודע לעולם המשתנה ולמה שקורה סביבנו, מבין שהילדים לא יכולים להתחנך כמו פעם וצריך להיות ער למה שקורה" סיימתי בתוקף.
הם כמובן לא קיבלו את התשובה שלי. הויכוח התלהט ובאמצע אמר יונתן: "צדקתי שאמרתי לבן שלי שלא יהיה בקשר עם בנך, אתה מקלקל ומרעיל את השקפות בנך, ואיני רוצה שבני יתקלקל גם".
אהרן האדים ממש. ניסהמלומר משהו ולא יצא, כל כולו הביע עלבון, הוא הסתובב ועזב אותנו.
מאותו יום אהרן ויונתן לא החליפו מילה ביניהם.
אני שנשארתי בקשר עם שניהם, ניסיתי לפשר ולתווך, אבל כל אחד עמד בסירובו לדון בכלל בשנו של השני, ולבסוף התייאשתי.
עברו שנתיים. כבר התרגלתי לנתק בין השלישייה שהיה ביניהם חברות אמת פעם.
ואז ה' רואה את הבכי שלו ומוחה אותו ממנו.
את השיר הזה הלחנתי כשבאתי לכותל לומר קדיש לאחר פטירתו של אבי זכר צדיק לברכה ונזכרת בפסוק "ומחה ה' דמעה מעל כל פנים" וראיתי את הדמעות של אבא ואת הדמעות של כל מיליוני הדמעות הקטנות הקדושות של היהודים לאורך כל השנים, והבנתי שאני אומר קדיש על כולם. על כל העולם ועל כל הקדושים. כולם חלק מהקדיש שלי."
"בעצם, כל היתומים בעולם אומרים קדיש על כל הדמעות של כל היהודים, מי שיתום קיבל את האפשרות לקדש אותם" סיים וכולם שרו איתו בעוצמה את הלחן שלו למילים "ומחה ה' דמעה מעל כל פנים".
והסכר אצלי נפרץ... סכר הדמעות. פתאום הרגשתי את מה שהוא אמר. על הזכות שלי כיתום לומר קדיש על הדמעות של כולם"...
משהו בי נפתח באותח ערב, נכנעתי לרגש. אי אפשר לברוח ממנו.
נפרדתי לשלום מר' שלמה שלא הבין כמה הוא נגע בי בעומק הלב, ומאז הקפדתי לומר באותו מקום שפגשתי אותו קדיש על אבא שלי כל שנה, אפילו שלא הייתי דתי כלל.
שנה בדיוק לאחר מכן, בט"ז חשוון תשנ"ד ביום היארצייט לאבא שמעתי על פטירתו מעבר לים של ר' שלמה, שלמה שלימד אותי על אחריות היתום, השאיר את אוהביו ותלמידיו יתומים ברחבי העולם.
מאותה שנה "הוספתי" את ר' שלמה בקדיש שלי, הרגשתי שהיה לי רב'ה לדמעות...
תהליכים רבים עברו עליי, אבל עם הזמן הרגש והדמעות שחזרו אליי הובילו אותי לתוך הלב..הלב היהודי, הניצוץ שתמיד מנסה לחזור, והשנה החלטתי ללמוד מסכת לעילוי נשמת אבא שלי ור' שלמה, וברוך ה' זכיתי. זכיתי לסיים מסכת לעילוי נשמתם, ולומר קדיש נוסף של סיום המסכת לעילוי נשמתם.
***
כולנו שם ממש מחינו דמעה עם הסיפור המרגש הזה, השתלמה הסקרנות...
מאז כל שנה בט"ז חשוון אנחנו עושים מסיבת סיום אחרי התפילה, והשיר המרכזי שכולם מתרגשים ממנו כל פעם מחדש מלווה אותנו גם משנה לשנה - " ומחה ומחה ה' דמעה מעל כל פנים"....
(הסיפור הזה לא היה ולא נברא, אבל ר' שלמה שלימד אותנו איך לדמוע ואיך למחות דמעה היה ועדיין עימנו).
טוב אבל מה אני יעשה?! מה אעשה?!" סיים אבי בבכי.
חזרנו בשתיקה לבני ברק. נכנסנו למנחה באיצקוביץ ונסענו כל אחד לביתו.
***
שלש שנים עברו. הם רצו לרבנים ויועצים. זה לא עזר. הצדדים נותרו בעמדותיהם. השאיפות השתנו והמסלול לא נשאר במשותף.
אבי התחתן בשנית עם אישה מדהימה ומיוחדת, הוא סופר סת"ם מצליח, הוא למד להנות מהסיפוק שבלימוד עצמו, ונגמל מהצורך שהסביבה תרקוד סביבו.
ואנחנו?! אנחנו לומדים כל יום בחברותא בכולל ערב, עברנו לערב, כי אחרי הכל החיים דינמיים.
שקעתי בשיגעון. לא היה אור כלל בקצה המנהרה, רעדתי בפחדים ובפרנויות מטורפים, וכל הזמן הזה הייתי מקיא את הכדורים שהיו נותנים לי בכפייה. פחדתי פחד מוות מהם, משפחתי הייתה מרוסקת ללא יכולת לעזור.
הכל היה אבוד, הרגשתי שאני מאבד כל חיבור רוחני לה', הרגשתי שאני צועק ואין קול. הכל היה אבוד.
ואז ערב שגרתי אחד, ויתרו לי על טקס הכדורים הלילי ואמרו לי לצאת לאודיטוריום שבקמפוס.
שם חיכו לי החברים של בני, ובלי לשאול אותי אם יש לי בכלל כוח לכל הרעש שהם מייצרים, פצחו בשירים הכה מוכרים מהמחלקות השונות בבית חולים... אני התרגשתי מאוד ונסחפתי איתם באווירה. לרגע כמו פעם
ואז, לקראת הסוף הם התחילו לשיר את השיר שהם הלחינו עבורי וכשסיימו אותו הם נעצרו.
ואז הם שרו קטע חדש, והמילים היו מתוך תפילה לחולה בשמונה עשרה: "יהי רצון מלפניך ה' אלוקינו ואלוקי אבותינו. שתשלח רפואה שלמה מן השמים, רפואת הנפש ורפואת הגוף בתוך שאר חולי ישראל", ובקטע הנוסף... הדגש החזק שהיו למילים "רפואת הנפש" פגעו כמו חץ בליבי, רציתי רפואה, בכיתי לקב"ה שאני רוצה רפואה שלימה.
כשהחברה החלו לצאת, בני ניגש אליי ואמר לי בצורה ברורה: "כולנו יכולים להתפלל עליך מפה ועד אמריקה, אבל אם אתה לא תתפלל ותעזור לעצמך זה לא יעזור כלום. בבקשה אבא תשתף פעולה עם הרופאים". ורץ לדרכו.
משהו זז בי באותו ערב. חזרה לי המוטיבציה לשוב לחיים. נזכרתי שיש לי ילדים ששווה לחיות בשבילם, נזכרתי שיש מוזיקה, ונזכרתי... שיש אלוקים להישען עליו. והוא שומע תמיד, התחננתי באותו ערב שכמו שהחזיר לי את 'בריאות הגוף' שישיב לי את 'בריאות הנפש'.
***
תקופה רצינית עברה מאז אותו לילה. אני והרופאים חברים. זה היה קשה, אבל תרגלתי את ההתמודדות עם הרופאים כמו שהכרחתי את עצמי לעבור ליד החנייה שם באיצקוביץ.
אני יותר בבית מאשר ב'בית משוגעים' שלי והתחלתי לעלות על דרך שוב. מקווה שהפעם הגלגל ייעצר במקום טוב יותר.
לאחר כמה שעות אלי חזר הביתה עם מזוודה שהכילה את כל חפציו, הוא טען שהוא סיים את דרכו שם, והלך לישון בלי להוסיף מילה.
אני ואשתי הסתובבנו אחוזי עצבים שעות בבית בתקווה שאלי יתעורר כבר, אבל הוא כמו התעלם מעצבינו ולא התעורר.
בשעת ערב מאוחרת צלצל הטלפון, מעבר לקו היה בחור מהישיבה שביקש את אלי, הבחור שלא הזדהה ניסה להתחמק ממני לאחר שהבין שאלי ישן היטב, אך אני לא נתתי לו לחמוק, ובתקיפות דרשתי שיסביר לי וללב השותת שלי למה הוא וחבריו מחרימים את אלי, הוא ניסה להתחמק בכל יכולתו אך בסוף התוודה על האמת: "הרב שלמה הוא הכל בחיינו, מי שהרים אותנו מעפר והפך אותנו לבחורים טובים, וכל מה שהוא אומר אנחנו מצייתים בלי לחשוב יותר מידי, במיוחד שהוא מעודד אותנו "לזרוק את השכל ולסמוך עליו."
וכך, יום אחד שבנך אלי לא נכח, מסר לנו 'שיחה' על כמה חשוב שהתלמיד יחזר אחרי הרב ויכבד אותו ויעריץ אותו, "ולצערנו" אמר בשיחה, "בינינו מסתובב אחד שחושב שאני. אני. צריך לרדוף אחריו, אתם לא תדברו איתו עד שילמד לרדוף אחרי הרב" צעק בשיחה ונקב בשמו של אלי, וביום אחד הוא חזר רותח באיזה מנחה, וכינס עוד שיחה ואמר להגביר את החרם על אלי, כי אלי לא לומד ועוד מערב אחרים בהשקפותיו המוטעות, ומאז החרם הוגבר, והיום... ר' שלמה חזר ממנחה כהרגלו, וקרא לאלי לחדרו וצעק עליו שעות- "אתה רודף אחריי לא אני אחריך! הבנת? רק אתה אחריי", לאחר שנרגע, אלי ארז את הדברים ונסע הביתה.... רק התקשרתי לאלי כי רציתי להתנצל שלא אמרתי מילה... תמסרו לו טוב?! אמר הבחור שעדיין לא אמר את שמו וניתק.
המידע הזה היה נוראי כל כך. חשבתי ששלמה נגמל ממשחקי הכוח שליוו אותו בצעירותו, ופה הבחור תיאר בשיא העוצמה עד כמה שלמה מנהל סביבו כת קטנה שכל מטרתה היא להאדיר אותו, וכשמישהו בטעות העלה שאלה שקשורה אליו וכוחו הוא איבד את השפיות לחלוטין...
בהתחלה עוד ניסיתי לאחות את הקרעים ושאלי יחזור לישיבה, אך ראיתי ששלמה ממש התייחס אליי ואל אלי ברוע אמיתי, ולצערי מה שניסיתי למנוע קרה, האמת על גורם החרם התגלתה לאלי במהירות. הוא נשבר מזה לחלוטין.... שהרב שלו יחרים אותו בצורה כזו... דבר כזה הוא לא הצליח לתפוס. וגם לא אני.
***
אלי לא דתי היום..מים רבים לא יכלו לכבות את האהבה שלנו לאלי, אך איש אחד הצליח לנתק ממנן את האהבה, כל ניסיונתינו לא צלחו, אלי כמעט לא בקשר איתנו, הוא לא יכול יותר היה להביט באיזורים שבהם גדל, השנאה הייתה עמוקה מידי.
ואני? בוכה כל לילה. ליבי נשבר מהפספוס. עד שלמדתי לקבל את אלי איך שהוא, ועלינו יחד על מסלול, בני התנתק בגלל שלא ציית לאגו של מישהו, והמישהו הזה היה צריך להיות הרב והמחנך שלו, וללמד אותו כיצד להתגבר על המידות.... אלי היה קורבן לרב שאיננו ראוי.
ניסיתי בהתחלה לפעול נגד שלמה אך ההטרדות שחוויתי מתלמידיו הנאמנים גרמו לי להפסיק, והוא ממשיך בדרך המעוותת הזו להעמיד דורות....
מאז שאלי עזב יש לי שלושה מילים שאני חוזר ומשנן כל הזמן בתקווה שאחרי הכל -"ושבו בנים לגבולם".
פרק 7 בסדרת הנשמות של איצקוביץ
שנים רבות עברו מאז הייתי ילד קטן שריקד לו לבד בקצה בית הכנסת אי שם בשנים עברו, תקופות הילדות מוחבאות עמוק בתת מודע, אך אינן מציפות כלל את התודעה ונשכחות להם ככל שמתקדם לו הזמן.
לצערי. אני חוטא בשעמום 'הזמנים המתים', זה שעמום בזמנים שהציבור הוא רק קשוב ולא משתתף. כמו חזרת הש"ץ וקריאת התורה... אני בוש בכך אבל עם השנים גיליתי איפה באיצקוביץ נמצאית הגניזה עם העלונים השווים ביותר... וככה הייתי מעלעל בהם מפעם לפעם בזמנים שדיברנו עליהם...
בוקר אחד מצאתי עלון שנראה היה ישן, ולא כל כך קורץ ומאיר עיניים, אבל המבחר היה לא משהו באותו יום, ונאלצתי להסתפק במה שיש.
בפנים היה שורת הספדים וסיפורים לרגל ה'שלושים' לפטירת רבי משה דוד שלויגר זצוק"ל שהיה מגדולי בני ברק ונפטר בגיל שיבה וזקנה.
בפנים היה סיפור שפעם אחת בשמחת תורה ראו אותו בבית הכנסת שבו כיהן כרב מחזיק ילד קטן על הכתפיים ורוקד איתו, ואחר כך המשיך לרקוד עימו שעות ולאחר מכן לקח אותו לשיחה ארוכה בצד.
העלון המשיך לתאר איך שאלו אותו בני ביתו מי היה הילד ומה הסיפור שהוא ככה בגילו פיזז עם הילד, והוא אמר להם "הילד הזה. אבא שלו נפטר מייד לאחר שנולד מהמחלה הארורה, והוא בן יחיד, ואין מי שירקוד איתו, ילדים צריכים שיהיה מי שירקוד איתם"...
ואז הגיעה הגאות. ההצפה של התודעה קרתה בבת אחת. נזכרתי בסיפור הזה. כי זה הסיפור שלי. אני הילד היתום שהוא רקד איתו חזק בשמחת תורה. שהמשיך אחר כך שעות לרקוד. שדיבר איתי אחר כך בצד.
אבל לעלון היה חסר את הקטע הכי חשוב בסיפור. מה הרב שלויגר אמר לי בצד...
באותם ימים הייתי קטן בגופי אך גדול מאוד בבלאגן שידעתי לייצר. אמא הייתה לבד ולא הייתה חזקה מספיק להתמודד מולי... לא נתתי לה רגע של שקט ורוגע, היה בי אי שקט פנימי שלא נתן לי פשוט להיות ילד טוב.
באותו בוקר של שמחת תורה... בכלל לא רציתי ללכת לבית הכנסת, לא רציתי להיות הילד היחיד שלא יהיה מי שיביא לו טלית לעלייה לתורה, אבל אמא שלי הכריחה אותי, והאמת? בריקודים הסיוט התגשם כבר, הייתי לבד בצד.
ואז... הרב בא...והרים אותי עם הזקן הלבן על הכתפיים וסובב אותי סחור סחור... והכל התהפך. פתאום הייתי הכוכב של האירוע... כל הילדים קינאו ואני הייתי מאושר, יכולתי לראות שלאמא מבצבצת דמעה מעזרת הנשים.
לאחר התפילה הוא ביקש לדבר עם אימי ולאחר מכן ביקש לדבר איתי...
"דע לך שגם אני הייתי יתום..." אמר, "לא היה לי מי שירקוד איתי בשמחת תורה... אבל לא הייתה לי ברירה כי לא רציתי להיות עצוב...אז רקדתי. קפצתי חזק ב"משה אמת" והמשכתי לרקוד עוד ועוד.
אבל תדע לך שלעולם לא שכחתי את זה. לא שכחתי שלא היה לי עם מי לרקוד. לא בשמחת תורה. לא בחנוכה ובפורים ולא בחתונה שלי. אף פעם. וילדים... ילדים צריכים שמישהו ירקוד איתם, כי אז הם לא יידעו לעולם את סוד הריקוד... איך רוקדים לא רק עם הרגליים, אלא עם הנשמה, לזה צריך מורה.
אני הבנתי מאמא שקשה לך קצת...
אתה יודע למה?! כי אף פעם לא רקדת עם מישהו. אבל היום לימדתי אותך את הסוד... רקדנו עם הלב, ועכשיו הלב פנוי להירגע.
- בטוחני כי מהיום אתה תדע איך רוקדים בכל מצב". סיים בברכה זו.
זה לא קרה באחת, אבל עליתי על מסלול טוב בלימודים, התקדמתי לאט לאט אך סיימתי את הלימודים בהצטיינות.
אני כבר שכחתי מזה... אבל עכשיו... המפגש עם הסיפור הזה מסביר לי למה לפתע הפסקתי להיות ילד שובב, ולמה התקבלתי לישיבה קטנה מצויינת. הכל בזכות אותו ריקוד. אותם המילים שהפצירו בי למצוא לי ריקוד בחיים.
מאז... קיבלתי על עצמי לעילוי נשמת הרב להפסיק לקרוא עלונים בשעת התפילה וקריאת התורה... אז בזכות עלון אחד הפסקתי לקרוא עלונים.... אבל הכי חשוב שמאז אותו מפגש עם העלון ההוא, ילדיי יודעים היטב. בשמחת תורה רוקדים עד כלות הכוחות... כי ילדים צריכים שמישהו ירקוד איתם...
פרק 6 בסדרת הנשמות של איצקוביץ.
ר' משה הורביץ היה הרוח החיה במניין של 6:30 במדויק בבוקר, חבר טוב שלי מילדות, לימדנו שנינו באותו תלמוד תורה בפתח תקווה ושנינו יצאנו לפנסיה באותו זמן.
בין שאר המורים בני גילינו נותק הקשר מיד לאחר היציאה לפנסיה, אבל אני ומוישה נותרנו ידידים בלב ובנפש, המניין המשותף של שש וחצי, המניין שהיינו מתפללים בו ואחר כך מיד רצים אל התלמוד תורה – הוא ששמר על הקשר החם בין שנינו.
נו, אז מה יש ליהודים בגילינו לעשות?! חיתנו את כל הילדים, עברנו על כל אלבומי התמונות הישנים והדיגיטליים מתחילה ועד סוף, אז מה יש לעשות?! אפשר ללמוד. שנים רבות למדנו חומשים ומשניות עבור הילדים, ועכשיו אנחנו חוזרים ללימוד שהיה לנו בבחרות עם כל ה'גישמאק' הישיבתי, חוץ מזה, אנחנו מעבירים חוויות טובות בינינו מהנחת שהצאצאים מעניקים לנו, וגם... קצת חוטאים בריכול על המצב הנעשה בעולם... אם פעם – לפני כמה שנים טובות - עברתם באיצקוביץ ושמעתם שני זקנים מתווכחים על הבוקר בנושאי פוליטיקה והשקפה, אז כן. אני אחד מהם, ואולי זה הזמן לבקש סליחה על הרעש שעוררנו.
אחרי שחרית לי ולמוישה הייתה חברותא קבועה של הדף היומי, ברוך ה' סיימנו ש''ס כמה וכמה פעמים, וסך הכל עם היחלשות הגוף באה הרחבת הדעת, והכל זרם על מי מנוחות.
אבל עם הזמן... משהו לא טוב קורה למוישה... לא יודע אם הוא לא שומע טוב עם כל מכשירי השמיעה שהבנים שלו קונים לו, או משהו אחר, אבל הוא שואל המון פעמים "מה" וחוזר על הדברים שלו כמה פעמים, ואני דאגתי.. דאגתי מאוד, "אל תשליכני לעת זקנה" הפך מוחשי יותר ויותר.
אתם יודעים. זקנים מודעים יותר טוב מכולם להיותם זקנים, אבל אם תגיד להם מילה על כך שהם "התבגרו" הם ייעלבו עד עמקי נשמתם... ומכיוון שאני יודע את זה על עצמי.. במהלך כל השנים שאני ומוישה אט אט נמכנו והתקמטנו הערתי לו הערה אחת על השיניים הנופלות... עוצמת הפגיעה שלו השתיקה אותי לחלוטין, מאז אני לא מעיר לו יותר הערות, אבל בכל זאת... הימים הללו שהוא מבולבל וחוזר על עצמו הפכו בלתי נסבלים יותר ויותר, ואני החלטתי לנסות לקיים איתו שיחה רצינית, כדי לגרום לו להתחיל לטפל בבעיה.
כששאלתי אותו פניו היו בהלם מוחלט, לאחר רגע הוא התעשת ואמר לי בקול חלש: "גם אותי כמו כולם רודפת הזקנה, ועכשיו מתחילה לי מחלת האלצהיימר... אני מתחיל לשכוח בטווח הקצר, עם הזמן זה יילך ויחמיר עד שאשכח הכל"....
האמת?! זה היה נורא. נורא ואיום. במקום לאבד את הבן אדם, הנשמה עושה לה פרידה איטית מהאדם, עד שהוא הופך לקליפה גמורה... מוישה החיוני כל כך... הוא ייהפך לקליפה?... למרבה האירוניה, אני הוא זה שתמיד אמרתי למוישה שהכי מפחיד אותי בזקנה זה לשכוח הכל, ובדיוק הוא...
עודדתי אותו ככל יכולתי שהכל יהיה בסדר... וקיבלתי החלטה לעזור לו מאחורי הקלעים... התעניינתי מאוד ודחפתי את ילדיו לעזור לו בכל דרך, עד כדי כך שהיו לי את פרטי הרופאים שלו וידעתי המון על המחלה הזו...
לצערי הרב.. מוישה נפטר לאחר כשנה וחצי, למרבה הפלא לא חלה התדרדרות משמעותית במצבו, הוא נותר מבולבל כמו שהיה בהתחלה אך עדיין שפוי, אני ייחסתי את זה לטיפולים שהוא עבר, ונתתי לעצמי קרדיט על כך שדחפתי את ילדיו למצוא לו טיפול טוב, אך בליל שבת אחד הוא נפטר בפתאומיות.
הגעגועים היו נוראיים ועזים, והפחד מהמוות החל לפעם בי יותר ויותר.
תקופה לאחר מכן... התחלתי מפעם לפעם לעבור לגור בבית של בני בכורי.. אשתי עליה השלום כבר לא איתי שנים רבות, והבדידות הפכה קשה. הוא חשב שאני צריך בית אבות... אבל אני אמרתי שאני בסדר, אך למעשה הייתי אצלו רוב הזמן.
ערב אחד נכנסתי לחדרו של בני וראיתי שעל מסך המחשב שלו יש פרסומת כזו לקבוצת תמיכה למשפחות חולי האלצהיימר, זה היה מוזר...
"למה אתה מתעניין בזה כבר מוישה לא איתנו?!" שאלתי.
"אבא. רציתי להזכיר לך שיש לך מחר תור לרופא בתשע, אני אבוא איתך", ענה לי בתגובה... השעה הייתה מאוחרת וכבר שכחתי מה רציתי ממנו והלכתי לישון.
רופאים. זו רוטינה קבועה בגילי, פעם אצל זה ופעם אצל זה, כדור כזה וכדור כזה, לאזן את שארית הפליטה של הגוף... אני רגיל לזה, אך הדלת שבני הוביל אותי אליה הייתה לא מוכרת, וכשנכנסנו פנימה ישב שם לא פחות מד"ר גור הנכבד.
את ד"ר גור הכרתי היטב, אפילו דיברתי איתו כמה פעמים בקשר למוישה, הוא היה הנוירולוג שאחראי על המעקב אחר מצבו של מוישה, היה לי מוזר ביותר מה מעשינו שם.
"תשמע יקירי" פתח ד"ר גור נמרצות. "אני הולך לומר לך משהו שישנה את כל החיים שלך מרגע זה, ניסינו להימנע מזה אבל לא הייתה ברירה, צר לי לבשר לך שאתה נמצא באחד מהשלבים הראשוניים של מחלת האלצהיימר"...
"אני?! חולה אלצהיימר?! הצחקתם אותי!" צעקתי. "מאיפה הגעתם לזה?".
פרק 5 בסידרת הנשמות של איצקוביץ'.
צעקות הרמקול שעל הרכב תפסו אותי בדיוק שיצאתי ממנחה,"הלוויתו של הרב גדליה פריד זכר צדיק וקדוש לברכה" – הכריז בעגמומיות האיש הנצחי מהרמקולים של החברא קדישא "תצא בשעה שתיים מבית הכנסת איצקוביץ רחוב הרב שך בני ברק וכו".
השעה הייתה רבע לשתיים, ואני לא יכולתי שלא להישאר ללוייה שאמורה הייתה לצאת אוטוטו, במיוחד שאורי פריד הבן של הנפטר היה חבר ילדות טוב וקרוב שלי, לא יכולתי שלא לפספס את הלוויה.
משפחת פריד גרה מרחק של כמה בניינים לידינו, האבא היה יהודי יקר, יהודי שכל עסקיו היו בהרבצת תורה וחסד, הוא הקים 'כולל' ענק של עשרות אברכים, והיה לו שיעור בדף היומי שהיה מפורסם בכל רחבי בני ברק, בנוסף, הוא היה הגבאי של המניין שחרית בשבת באיצקוביץ.
בנוסף לפעילות שלו בבית הוא החזיק חבורת ילדים חמודים, –אורי- היה בן גילי, ומגיל צעיר מאוד היינו חברים טובים, והרבינו לבלות הרבה בבתים אחד של השני, בנוסף אליו היה עוד חבר מהשכונה שהיה שותף לכל השטויות והבלגנים שלנו, מני היה שמו, מני היה ילד טוב יותר מאיתנו, וכנראה גם החכם יותר.
בשתי דקות לשתיים מני הגיע מרושל ומתנשף, הוא מצא אותי צ'יק צ'אק והתמקם לידי בניסיון לצפות ולבלוש אחרי כולם, מסע ההספדים החל, והגיעו כל גדולי בני ברק להספיד את גדלותו של ר' גדליה, ואת נתינתו עבור הכולל והמניין, ולפתע באמצע שבנו עמד ובכה בכי תמרורים על הסתלקותו של אביו הצדיק, שמענו צעקות, "לא צדיק אלא רשע! פושע גמור!",, הבן ההמום שניסה להמשיך לדבר נקטע בשנית ובשלישית.
אני ומני מיד מתחנו צוואר כדי להציץ מי המטורף התורן שבא לעשות מעניין לרבבות הבני ברקים שבאו לצפות בלווייה, ולמרבה התדהמה הצועק –שבינתיים סולק על ידי ההמון – היה לא פחות מאבא של מני, שהיה בן גילו של ר' גדליה וחבר קרוב שלו מבית הכנסת, אני הסתובבתי כדי לברר עם מני מה קרה לאבא שלו, אך ראיתי את מני מסתלק מהאיזור בריצה חפוזה...
הלוויה הסתיימה, באתי לנחם בשבעה וגם היא נגמרה, יום למחרת אני מקבל טלפון מאורי פריד, בן הנפטר, חברי הטוב שמצלצל לבשר לי, שלא רק שאבא של מני צעק בלוויה בשעה שאחד מהרבנים הספיד, מני עצמו לא בא כלל לנחם ולהסביר את פשר ההתפרצות.
הסיפור כולו עורר בי תמיהה אחת גדולה, לא מעשי מני ולא מעשי אביו מובנים כלל, והחלטתי להרים טלפון למני ולדרוש הסברים, מני בהתחלה התחמק, אך לאחר לחץ מצדי ("מה אני אמור לומר לאורי?!" שאלתי אלפי פעמים) הוא הסכים להיפגש פנים מול פנים ולשוחח.
"אתה זוכר שבילדות היינו באים למשפחת פריד לשחק כל הזמן?!" פתח מני.
"בוודאי" אמרתי,
"ואתה זוכר שבסביבות גיל ארבע עשרה אני הפסקתי לבוא גם אליו וגם אליך לבית בתואנה שאני מתבייש מהמשפחות שלכם ו'לא נעים לי'?!"
גם את זה זכרתי היטב. את הצעד התמוה מאוד של מני, ואיך ממוצאי שבת אחד של חורף הוא הפסיק לבוא סופית לבתים שלי ושל אורי, אבל עברו להם שנים ושכחתי מזה לחלוטין.
"הסיבה שהפסקתי לבוא לא הייתה כי אני התביישתי ממישהו בוודאי לא אצלך, אלא לא יכולתי יותר לבוא לבית של משפחת פריד בשום אופן, ולא יכולתי לומר למה, וכדי לא לפגוע באורי הפסקתי לבוא גם אליך" סיים מני.
האמת?! אפילו שעבר הרבה זמן פעפע בי הזעם, "מה כבר עשתה משפחת פריד שיכול להצדיק את ניתוק הקשר הזה?!" שאלתי בכעס.
מני שתק זמן רב, ובסוף אמר – "אני לא אמור לספר לך את זה, אבל זה יושב עליי כבר כמה שנים טובות כמו ריחיים, ואני חייב לשחרר ממני, את מה שאני יודע", מני התנשף כולו והמשיך, "הרב גדליה פריד היה יהודי נחמד וטוב... אבל בשבת פרשת מקץ כשאיחרתי לבית הכנסת הוא דאג לי למקום שעל ידו... הקרוב.... באותם רגעים לא עיכלתי מה אבא של חברי הטוב עושה לי, ועוד בבית הכנסת שכולם מכירים ומוקירים אותו...
שמרתי את הסיפור הזה בבטן חצי שנה, הייתי מבוהל ומבועת, ומאז האמון שלי באנשים התנפץ לחלוטין, אם הוא אז מי לא?!....
לאחר חצי שנה אזרתי אומץ וסיפרתי לאבא שלי, הוא בהתחלה לא האמין לי, אך לאחר שהייתי על סף שבועה, הוא כמעט התעלף, הרב גדליה הצדיק?! זה לא נתפס אצלו, אך הוא התעשת מהר, וניסה להביא למיגור האפשרויות של הרב גדליה לפגע, אך המעמד של ר' גדליה היה חזק, והוא דאג לערער את הלגיטימציה של אבי לפני רבני המניין והשכונה, וככה אבא שלי שתכנן לעשות רק טוב מצא את עצמו מנודה מהרבה מחבריו הישנים והטובים שלא הבינו למה הוא החליט לטפול עלילות על חברו הטוב לשעבר.
עברה תקופה, ואז אני שמעתי שמועה על בחור נוסף שר' גדליה הושיבו לידו.... והבנתי שהוא ממשיך לפעול בדרכו הרעה, אבי ששמע על כך החליט לפנות למשטרה ולשים לזה סוף, הוא ידע שהוא לוקח סיכון עצום שהמשפחה שלנו תישרף בשכונה, אבל לא היה אכפת לו.
פרק 3 בסדרת הנשמות של איצקוביץ
בסיפור הזה אני נזכר כל פעם שאנשים שואלים אותי למה אני מקפיד להתפלל באיצקוביץ את כל התפילות בלי לפספס. בעקבות הסיפורים הרבים שלי משם התשובה שאני נותן היא: "אני שדכן!", וזהו, מבחינתי, לא צריך להוסיף יותר.
שדכן, אתם יודעים מה זה, בטוח, צריך לדחוף פה, לשקר שם, לעגל פניות בקיצור, הגבול הוא דק, והרבה פעמים יש ביזיונות, אבל ההצלחות שוות את זה בגדול. עשיתי הרבה מאוד שידוכים בחיי אבל השידוך הראשון שהחל באיצקוביץ' הייתה מעשייה הזויה שלהיזכר בה תמיד מעלה חיוך על פניי.
הוא היה בחור נחמד, לא ידעתי את שמו, אבל היה ברור שהוא לומד באחת הישיבות הבני ברקיות החשובות, כל כולו אמר 'נכבדות', מסודר וארוז כמו אתרוג בבגדים שיא האופנה, פאות בגודל מתאים לבחור 'חשוב' אבל 'פתוח', וככה גם הכיפה, עם סרט אבל שטוחה, ההבחנות דקות, אבל שדכן כמוני יודע אותם היטב.
מה שכן, הוא היה נראה אבל רציני, הוא היה מגיע באיזור סדר ג', והיה מתפלל במתינות וברצינות, ואחרי זה היה לומד קצת, ככה זה היה קבוע, כמה שנים טובות.
תמיד תהיתי לקנקנו, אבל משום מה לא שמתי לב שהוא שידוך פונטציאלי אף פעם, עד שיום אחד כן שמתי לב שהוא ממש חמק לי מהרדאר, ובלי להתבלבל יותר מידי, ניגשתי אליו והתחלתי לחפור לו, למראה פניו התמהות הסברתי לו שאני שדכן, וצריך לשלם איזה חוב קטן לוועד בית, לארנונה וגם קצת למכולת, וכשהוא ראה שבביזנס עסקינן הוא הפשיל שרוולים ונתן פרטים, הפרטים היו מסודרים ותכליתיים, דוד רבינוביץ. ישיבת, גיל 25 וכו'.
עשרים וחמש?! מממ מעניין. ברגישות המופלאה והידועה שלי שאלתי אותו איך הוא זכה להגיע לגיל כה מופלג, "עוד לא הגיעה ה"עייזר כנגדויו" המתאים עבורי" ענה אדון רבינוביץ' החשוב.
לא פעם ראשונה שאני נתקל באלטעערערס' נפוחים מעצמם, אבל זה היה מיוחד במינו, הצורה וההגייה, האמת?! כמעט צחקתי לו בפנים, אבל נו שויין, לא מסכנים ככה פרנוסה.
אמרתי לו שאני אבדוק ויעדכן אותו, ונפרדנו בלחיצות ידיים חזקות וחשובות למדי.
בלילה מאוחר ישבתי על היומנים שלי, ואז מצאתי את הדף המקומט של יסכה. יסכה הייתה בחורה חריפה וחכמה, אבל... מה לעשות די נפוחה מעצמה, וכל הבחורים שהוצעו בפניה נפלו בקסמה והיא הייתה מורידה אותם אחד אחרי השני, כי לא היו מספיק: חכמים, צדיקים, משופשפים, למדנים, ועוד שלל הגדרות ותיאורי זוועה שהיו לה לבחורים, והחלטתי שבחור חשוב כמו שפגשתי היום יכול ללמד אותה לקח, סופסוף היא תמצא מישהו שיענה ללשונה החד, היא הייתה בת גילו של אדון רבינוביץ' הנחמד וזה היה נראה מתאים.
לאחר ימים ארוכים ומורטי עצבים של חקירות מעמיקות משני הצדדים, הצלחתי סוף סוף לתאם פגישה, חיכיתי במתח שעה, שעה וחצי, שעתיים, לאחר שעתיים וחצי מצלצל אליי הבחור, ומתאר לי בחשיבות רבה, את כל השתלשלות הפגישה, מטקס ישיבתם ועד הצורה שבה נתן טיפ למלצרית במלון מדין 'הכרת הטוב', בקצור לאחר 'התעמקות פנימית עמוקה, מחשבה רבה, וניתוחים סטטיסטיים' הוא מוכן לשקול להמשיך לפגישה שנייה....
טוב. נו נו. התקשרתי לבחורה ושאלתי אותה איך היה?! הרגילות הייתה שתמיד הייתי שומע ממנה שצף קצף של השחזות לשוניות נגד עולם בחורי הישיבות בפרט ועולם הגברים בכלל תוך כדי סיוג שהיא בכלל נגד פמיניזם... אבל הפעם... הפעם.. הכל נינוח מעבר לטלפון. הגברת הנכבדה רגועה ושלווה, ומספרת שהייתה פגישה נכבדה ונחמדה... ואני בלי לחשוב יותר מידי מתחיל לצעוק עליה... ממש התפרץ ממני: "שנים אני יורק דם בשבילך ואת כולם את תולה על חבל התלייה, מה זכה הבחוחור החושוב דוד רבינוביץ ניירו יואיר, שאת ככה מתארת לי את הפגישה במקום להסביר לי כמה הוא דפוק?"
"כי הוא פשוט לא דפוק" היא עונה בנונשלנטיות... "הוא הבין אותי ואני הבנתי אותו היטב, אנחנו רואים את העולם שלנו היפה עין בעין, וגם הוא רוצה להיות ראש ישיבה, בדיוק מה שתכננתי לבעלי... וגם מעוניין לתת לי למצוא הגשמה עצמית עבורי, ולכן אני חושבת שהוא ראוי לעוד פגישה"...
לא אלאה אתכם בחודש וחצי של טירוף בין כל פגישה ופגישה, ותוך כדי ניווט זהיר עד כדי פחד מוות שלי הגענו אל המוגמר, וזוג ה'מכובדים' נישאו להם ברוב חשיבות ונכבדות ופראק וכו' וכו'.
עשר שנים עברו, הם נשואים באושר עם כמה ילדים... הוא עדיין לא ראש ישיבה, ואני לא יודע אם יהיה, אבל סרט יש לו, כי הוא חי בו....
אבל יודעים מה?! לקח לחיים למדתי מזה, שלפעמים אנשים צריכים מישהו... שרק ידבר בשפתם, שיקשיב להם ויבין אותם כמו שהם מבינים את עצמם. אנשים רוצים שיבינו אותם...
מאז.. אני לא מפסיד תפילה אחת באיצקוביץ'. אתם יודעים כמה דולרים פונטציאליים של שידוכים יש שם?!...
